להתחברות

התערבויות יוצרות שינוי | עמוד דיון

In order to view the discussion - please log in.

תגובות אחרונות

user profile image
מיכל בת אור
5.05.2020 12:25

רפלקציה אפשרית נוספת לאירוע שאותו הילדה כינתה ״סוד״, הוא שהיא הזדהתה עם אותו הכלב שהתנהג לא טוב (בתוקפנות) והוצא מן הבית. המקרה למעשה אינו סוד, כי הרי כולם ידעו מה שקרה אצלם במשפחתון, ולכן, הסוד הוא שלה, עמוק יותר, והוא ההוצאה שלה מן הבית, והסיבה לה.

user profile image
מיכל בת אור
5.05.2020 10:52
הדוגמא שלך רומי מורכבת מניואנסים רבים שכולם יחד כנראה חוללו שינוי בהרגשה של הילדה ה. ההתחלה בתשומת הלב שלך למצב רוח עצוב ולריחוק של ה. ההתקרבות שלך אליה תוך התעניינות במה קרה לה, הניבה תחילה את קיומו של סוד, ורק אח״כ גילויו. ההזמנה שלך אח״כ שהילדה תכנס פנימה למרחב היצירה היא נדבך נוסף.  ההזמנה פנימה היא גם מטאפורית- כמו לומר לה: בבקשה הכנסי, היי חלק מהקבוצה, מהקהילה, והשתתפי במרחב של יצירה. יש חלק נוסף של שותפות בהכנסה של ה. אל מרחב היצירה (אנשי צוות נוספים ששוחחו עמה, ועודדו אותה ליצור) אשמח אם יוכלו לשתף אותנו בהתרחשות. היצירה שבאה מתוך כאב, אך מסיבה איזשהו עונג היא מעניינת, מה שקורה גם לאמנים שיוצרים מתוך סבל ויוצרים אובייקט אסתטי, שמושך את המבט של האחרים. גם זה כנראה רכיב שיש לו ביטוי בסטודיו. אדית קרמר כתבה במאמר על סובלימציה, שיצירה שמתקשרת כאב, בידוד, והיבטים אחרים שקשים לעיכול, מתפקדת כמתקשרת בין היוצר והקהל, וגם היא רכיב טיפולי. שהרי הבודד לא נותר בודד, והחומר השתוק, או המושתק, מקבל קול והד בקהל האנושי המתבונן. האלמנט האחרון הוא ההיבט של מסוגלות, היצירה מתפקדת כאן כשיקוף לכוחות, לכשרון, להתמדה של ה. והתגובות המתפעלות שקיבלה, מהוות נדבך בבנייה של חוויית מסוגלות עצמית.
user profile image
רומי שי
27.04.2020 15:44
ה', כיתה ד', הגיעה לסטודיו עם מבט עצוב. היא נעמדה לבד במזדרון וחיכתה שמישהו יבחין בה. ניגשתי אליה ושאלתי מה קרה, היא אמרה שקרה משהו ממש רע והיא לא רוצה לספר, אבל היא מאוד כועסת ומודאגת. שאלתי איך אני יכולה לעזור לה והיא אמרה שאף אחד לא יכול לעזור וסיפרה את הסיפור (לאחר שביקשה שאבטיח לא לספר לשאר הנוכחים בסטודיו); הכלב של המשפחתון נלקח להסגר בגלל שניסה לתקוף ילד שהתגרה בו. בעבר ה' סיפרה לי על היסטוריה של חוויות נטישה והיעלמויות פתאומיות של דמויות משמעותיות ואהובות בחייה. דיברנו על חווית ההיעלמות הפתאומית, הדאגה לשלומו של הכלב, התסכול על כך שלתחושתה הוא נענש על לא עוול בכפו והכעס על הילד שהתגרה בו. זה נשמע מאוד מציף והצעתי לה לבטא את הרגשות דרך אמנות, אם זה כעס, עצב, געגוע, דאגה. היא אמרה שהיא לא רוצה ליצור. נזכרתי שבמהלך כמה מפגשים היא עבדה על בובת כלב מפונפונים והצעתי לה להמשיך, מתוך מחשבה על הכלב, או אפילו לעשות יצירה למענו. היא סירבה אבל הסכימה להיכנס בחזרה לסטודיו. בהמשך היא דיברה עם מטפלים נוספים (מוזמנים לפרט). בסופו של דבר היא בחרה להמשיך את בובת הכלב וסיימה אותה, והתוצאה הייתה מאוד מרשימה. המבט העצוב התחלף במבט שמח ומלא גאווה. היא ניגשה אלינו אחד אחת והראתה וכולנו התפעלנו, וכך גם יתר הילדים בסטודיו. שאלתי אותה אם היצירה עזרה לה לעבד את הרגשות ולהרגיש יותר טוב והיא הנהנה בביישנות. היה לה קשה להשאיר את הכלב על המדף שלה, היא מאוד רצתה לקחת אותו אבל לבסוף הסכימה להשאיר. מאוחר יותר כשהיינו בשיחת צוות היא דפקה בדלת וראינו שהיא חזרה עם חברה שלא נכחה בסטודיו והתחננה שנאפשר לה להראות לה את הכלב. האמנות תפקדה כאן בשני מישורים; דרך סובלימציה ה' הצליחה לעבד את הרגשות הקשים שלה ולהתמיר אותם לתוצר שהעלה בה רגשות חיוביים. בנוסף, ההצלחה חיזקה את תחושת הערך העצמי שלה, הסבה לה גאווה והביאה לידי ביטוי את החוזקות שלה אותן היא מעוניינת לחשוף בפני העולם.

מקורות קשורים

משתתפים