Login

Sample Beit - Midrash

חדר המתנה | The Discussion Page

In order to view the discussion - please log in.

Last Posts

user profile image
מיכל בת אור
25.01.2022 14:17
מתוך החשיבה על הינייטה שלך עמית, אני חושבת על הוינייטה במונחים של צרכים על ציר של סימביוזה ונפרדות .  האמירה של א׳ ״אתה לא עוזר לי״ יכולה לתאר משהו שלא עבד בתוך המרחב המשולש- ילד-מטפל-יצירה. התיאור של החזקת ״כל החוטים״ של הצמיד, מתארת מצב שבו המטפל כאם, מנסה להיטיב ככל האפשר עם הילד/תינוק שלה, ממש לקיים דיאדה שהיא אחד, שניכם יוצרים את הצמיד ביחד, כאילו הייתם אחד. אני מעלה אפשרות שאולי בדיוק את זה א׳ התקיף. ולאחר תקופה, כשסיפר על זה שלא הסכמת לחתוך את החוטים כפי שהוא ביקש, הוא בעצם מחדד את הנושא שהיה ביניכם- נושא של נפרדות. בעוד שבוינייטה אתה ״מחזיק״ את החוטים כולם, הוא מדבר על אי ההסכמה ״לחתוך״ ואפילו על המילה ״לפטר״. אפשר לכן לחשוב על זה שיש כאן קריסה של מרחב פוטנציאלי בשל צרכים שונים של שותפי הדיאדה במושגים של נפרדות.
user profile image
עירית בירגר
10.12.2021 8:39
עמית התייחסת להרבה אופנים של התסכול שלו ותיארת אותם ביחס לצוות בצורה מאוד יפה ומדוייקת. באחת הפעמים גם אני נכחתי בסיטואציה וניסיתי לעזור לכם והרגשתי שאולי זה רק גרם להפנות כלפיך עוד יותר תסכול, על כך שאתה לא יודע הכל ושהרגשתי שחלק מהתסכול גם מופנה כלפיי- אם בגלל שלא עזרתי מספיק או לא הייתי פנויה לעזור, אם בגלל זה שבכלל היה צריך לבקש עזרה מאשת צוות שפחות רצויה מבחינתו, ואם בגלל שאחרי ניסיון העזרה הלכתי והדברים המשיכו להתקלקל… ובעצם שומדבר לא ממש עזר בסוף, למרות שמאוד רצינו בטובתו. מדרך הכתיבה שלך פתאום עלתה לי מחשבה שהתסכול הוא גם ביחס לאחותו. הרי עד עכשיו הם עבדו יחד, וחלק מהתסכול שהוא מביע אולי קשור גם בקושי של הפרידה ממנה וגם באיזו הסכמה בלתי מודעת בין שניהם שכל עוד שניהם “מתוסכלים” או “מאוכזבים” מחלקים מהסטודיו באיזושהי מידה זה שומר עליהם כיחידה אחת, ואם הוא מתקדם עכשיו לקראת מקום חדש של שיתוף פעולה גדול יותר עם הצוות ושביעות רצון הוא בעצם משאיר אותה לבד, וקשה לו להשאיר אותה ככה. גם היא עושה תהליך במקביל אליו, אך התהליך שלה אחר, ואצלו פתאום נראה שיש איזו אפשרות לפריחה, ועם כל הרצון שלו ושלנו לטפח את זה, אולי צריך לחשוב על התגובות שלו ושלנו גם ביחס לנוכחות שלה בחדר, שבתקווה תאפשר לשניהם להתפתח במקביל, ביחד ובנפרד.
user profile image
עמית פרי
9.12.2021 23:01
א’ השנה הזאת מאוד שונה עבור א’ בסטודיו וגם ביחסים שלי איתו. הוא מגיע באופן סדיר כמעט בכל ימי הסטודיו. הוא עובד בנפרד מאחותו שעד היום הוא היה מאוד צמוד אליה ומאוד תלוי בה. השנה הוא יושב לצייר ומאוד התפתח בציור ובנוסף הוא מרבה ליצור צמידים מחוטי רקמה. בתקופה האחרונה א’ מאוד רצה בנוכחותי בזמן שהוא עובד. ממש ביקש שאסייע לו. כאשר הוא הגיע לסטודיו הוא ישר חיפש אותי ורצה שנשב ביחד לעבודה משותפת. א’ מאוד השתפר בהכנת הצמידים וביחד עם זאת נכנסה שאיפה וגם מתח שהצמידים צריכים לצאת בצורה מאוד מדויקת ומושלמת. בפעם האחרונה שעבדתי איתו מתחילת העבודה הוא היה מאוד מתוסכל שהצמיד לא יוצא בצורה טובה, הוא כל כך נכנס לתסכול שהוא היה עסוק בעיקר בו, דבר שהשפיע על ההצלחה שלו ביצירת הצמיד. ניסיתי לסייע לו ככל שניתן, החזקתי עבורו את כל החוטים וכל פעם אמרתי לו מה הצבע הבא בתור ובכל זאת הצמיד שא’ הכין כל הזמן הסתבך והיה צריך לפרום אותו, לתקן ולהמשיך. א’ אמר לי כל הזמן “אתה לא עוזר לי, אתה לא עוזר לי” וניסיתי להבין ביחד איתו איך אפשר יותר לעזור לו, מהר הבנתי שהעזרה היא לא קונקרטית כי ממש ישבתי ביחד איתו ופיזית עזרתי לו כמה שניתן. היה בו צורך להיות בתסכול, להיות בכעס. היה איזשהו רגע שעלינו על דרך הישר והיה נראה שאנחנו מתקדמים יפה ואז א’ שוב התלונן ואמר שהוא לא יספיק לסיים את הצמיד בזמן לסוף הסטודיו ואז מוקד התסכול עבר לכך שהוא יצא היום מהסטודיו בלי שהוא סיים את העבודה, שוב לא משנה מה הפתרונות הקונקרטיים שנתתי לו, הוא סיים את המפגש מתוסכל, מאוכזב וכועס. מאז אותו מפגש עברו עוד כמה ימי סטודיו ושמתי לב שא’ בצורה מכוונת מנסה להימנע מעבודה ביחד איתי. לא ידעתי כל כך איך להגיב לזה. עד כה פעלתי מהאוטומט שלי בחיים- אם הוא לא רוצה אותי אז לא צריך אני גם אתרחק ממנו. הבאתי את המקרה של א’ להדרכה. אכתוב כאן כמה תכנים שעלו מהסיפור של המפגש עם א’ וגם מחוויות נוספות שהביאו המטפלים הנוספים בסטודיו: כשא’ אומר שהוא צריך עזרה אז אפשר להגיד לו- אני עוזר לך בזה שאני איתך. ההתבוננות וההתייחסות למה שהוא עושה זו העזרה אפשר לעזור לו לעשות את החיבור הזה. ייתכן והכעס של א’ הוא כעס שקיים על ההורים שלו. יכול להיות שהוא צריך מישהו לכעוס עליו כרגע ושעדיין יישאר שם. הוא בעצם אומר לי “אתה כאן איתי, אבל עדיין לא טוב לי”. חשוב להחזיק את האופק עבורו למשל לומר לו- היום לא הצליח לך כל כך אבל מחר זה יוכל להצליח. חשוב לעשות לו “מירורינג” לעניין של הכעס, שיראה שהוא מארגן את הדברים בצורה כזאת שיוכל לכעוס עלינו. אפשר להגיד כשעובדים איתו- מעניין אם היום נסיים בטוב או שזה יכעיס אותך. היום שנינו לא מצליחים אבל אני אמשיך לנסות ולעזור לך עד שתצליח או להגיד כשעולה הכעס שזה מזכיר לי את הפעם הקודמת שעבדנו ביחד. בנוגע למצב הנוכחי להגיד לו שאני עדיין כאן, כשתרצה אני מוכן לעבוד איתך. הוא צריך לראות שלמרות שהוא ויתר עלי אני לא ויתרתי עליו, כיום האמון שלו במבוגרים הרוס. במפגש האחרון הרגשתי ששוב א’ מחפש בתחילת המפגש עם מי לעבוד והוא ככה לא מסתכל ישירות עלי בתקווה שמישהו אחר מהצוות פנוי. בזמן שהוא עבד עם דברת שמעתי גם שהוא אומר שכשהוא עבד איתי אז לא רציתי לחתוך את החוטים בצורה מסוימת ובגלל זה הוא לא רוצה לעבוד איתי. ואחרי זה הוא אמר שבכלל הוא חושב שצריך לפטר אותי. ישבתי במקומי ונשמתי.. בסוף המפגש ניגשתי אליו ואמרתי לו שחשוב לי שידע שלמרות שכרגע הוא לא רוצה לעבוד איתי אני מאוד אוהב אותו ואני נמצא כאן וזמין אם הוא בהמשך ירצה שוב לעבוד איתי. בתגובה הוא מאוד חייך ואמר לי- אתה זה שלא רצית לעבוד איתי! זאת הייתה מראה עבורי לאופן בו הגבתי אליו בהתחלה כאשר הוא לא רצה לעבוד איתי, הוא כנראה הרגיש שגם אני מתרחק ויכול להיות שזה גם חסם את האפשרות שהוא ימשיך לנסות איתי והבחירה בהמשך לא לעבוד איתי יכולה להיות שנבעה כבר מתחושת הדחייה ולא מאותו מקרה שהיה. יהיה מעניין לראות מה יקרה במפגש הבא. בכל אופן אני מרגיש שאני רואה כרגע את התמונה בפרספקטיבה רחבה יותר ואשתדל לפעול בהמשך מהמקום הזה לטובתו של א’
user profile image
נאורוז עבד
21.07.2021 15:21
29.06.2021 א.ג. גילה לאחרונה שאני ערבייה. דבר אשר יצר בלבול פנימי ברור מאוד. ביום זה, א’ פנה אליי בשאלה מפתיעה; “נכון שלערבים אסור להתנשק?”. שאלתי למה הוא חושב שזה נכון. אז הוא אמר; “פעם שמעתי שכן ערבי שאמר לנו אסור להתנשק… נכון שאסור לכם?” עניתי לו שאני חושבת שזה עניין אישי ועניין של בחירה. אם מישהו בוחר להביע אהבה ולהתנשק הוא יכול. אין אסור ומותר. א’ המשיך ללכת בתוך הסטודיו תוך כדי שאני עונה לו. ומייד כשסיימתי הוא אמר; “אבל זה אסור, נכון?”. רומי שאלה אם ליהודים מותר להתנשק. (ההתערבות של רומי הייתה לי נחוצה מאוד. לא רציתי להיות איתו בפינג פונג, אחד מול אחד ועל נושא כה טעון). א’ ענה: כן. א’ התקרב למקום בו התיישבתי ושאל: “יש לך בעל?” עניתי: “יש לי בן זוג” א': “הוא ערבי או יהודי?” אני: “מה זה משנה?” א': “הוא ערבי או יהודי?” אני: “אני לא חושבת שאני רוצה לענות על זה” א': “אני חושב שהוא ערבי” אני: “ואם זה לא ערבי?” א': “אני חושב שהוא ערבי” אני: “למה?” א': “כי לערבים אסור להיות עם יהודים?” אני: “אתה יודע שאני מכירה הרבה זוגות כאלה” א’ התעלם מהמשפט שלי. קרא לאחיו מ’ לחזור למשפחתון ואמר: “יאללה אנחנו משאירים אותך פה לבד. מגיע לך.” והלך. א’ גילה את זהותי שהייתה לו בלתי צפויה בכלל. דבר אשר ערער את הסדר הפנימי שבתוכו והוא כאילו נאלץ להתמודד עם הדמות החדשה שנהייתי עבורו. יש לציין כי אותה דמות עומדת להיפרד מהם ולא תהיה חלק מצוות הסטודיו בשנה הבאה. נסיבות חייו של א’ הביאו אותו למקום בו הוא לא יודע ולא מכיר מה זה קשר בריא ובלתי פוגע. סוג הקשר היחיד שהוא מכיר הוא כזה שכולל בתוכו פגיעה, גסות, חציית גבולות… סביר להניח שהוא גם לא יודע לסיים קשר בלי להחריב אותו. מבחינתו, אני דמות נוטשת, ויש להטיח בקשר לפני שתומו מטיח בו. במפגשים האחרונים כש-א’ היה נכנס לסטודיו, משהו בי מייד היה מתכווץ. והתחלתי להרגיש שהוא מגיע וממש עושה לי BULLYING. הוא מפיץ את העובדה שאני ערביה לכל מי שלא יודע (כאילו הוא מוציא אותי מהארון), עסוק בזה כל הזמן, זורק אמירות והתנהגויות גסות שמלוות בחיוך מרושע. א’ מביא תוכן ויחס גסים, חסרי טקט, תוקפניים וגזעניים. דבר אשר מעלה בי רגשות של זעם, כעס, גועל… ומדליק בתוכי רצון לצאת מהנעליים של המטפלת או פשוט להתעלם מנוכחותו בחדר. אני מרגישה שהוא נותן לעצמו לגיטימציה לומר דברים ולפגוע ושהמקום של מטופל נותן לו פריבילגיה וחסינות.

Last Sources

Participants