אני מתקרבת לאותו רגע שבו ג׳ אומרת לך רומי שהיא הכינה לך מתנה, שיש לה פונקציה: לשמור את הזכרונות שלך

רומי עונה בכך שהיא רואה שיש משהו בפנים – הכדורים האדומים- והיא משיבה ״אלה הזכרונות שלך שהם איתי״. אני חושבת על זה כהתקדמות גדולה בעיקר עבור ילדים שחוו טראומה, ומנגנון ההגנה בילדות הוא דיסוציאציה. היינו ניתוק. כשחווים דיסוציאציה, אין מיכל למחשבות/לזכרונות. יש תחושה שאין גישה אליהן. וכך אם אין גישה אליהן, אז אי אפשר לחשוב או להעלות על הדעת את מה שקרה.

היצירה-מתנה לך, מדברת על שני דברים בו זמנית: 1. הכלה של זכרונות בתוך מיכל, כך שלא יברחו וישארו בתוך העיסה הדביקה 2. התוכן של המיכל עלול להמיס את המיכל, כלומר לפגוע ביכולת שלו להכיל. ואולי המטאפורה הזו מספרת עד כמה הזכרון הטראומתי הרסני (לך רומי הייתה חוויה של חודרנות, בדיוק כמו בחוויה של אירוע טראומתי).

אני נזכרת בהקשר של ג’, בתיאור קודם שלך רומי שבו סיפרת על הדרך שבה ג’ בדקה אופנים שונים של קירבה אלייך- הניחה ראש, קפצה, קשרה חבל תבור וכולי. אני גם נזכרת בפעמים שבהם היא הפרה את כל הכללים דווקא כשהגיע הזמן להיפרד. ההבנה כי ג’ בודקת את האפשרות לקשר בדרכים שונות, מפחדת להישאר לבד, זקוקה לנראות ולמעטפת יוצרת בתוכנו אמפתיה ומביאה לפרשנות של יצירת קשר (לעומת דחייה והתנגדות) ומאפשרת לנו להגיב לשאלה העמוקה שלה – איך יוצרים קשר? במקום לפעולות הנצפות, הנראות כפשוטן כמניפולציות, בדיקת גבולות והתנגדות.  נדמה לי שגם ההיענות הספונטנית שלה לעשות מקום לר’ בתערוכה מספרת לנו על האופן שבו הנושא הזה חי בתוכה, מחפש מענה.