תודה עמית, אתה מעלה כאן סוגיא מאוד חשובה ומאתגרת. גם הכותרת שנתת לסוגיה מספרת את הדילמה על מורכבותה. אני רוצה להציע מחשבה אחת שעולה בי כרגע, בוודאי יעלו נוספות גם מחברי צוות נוספים. שאלת ה’בחוץ’ -מחוץ לסטודיו – גבולות הסטודיו – היכן הסטודיו מתחיל היכן הוא נגמר, היכן מתרחש הטיפול, גבולות המרחב. וגם שאלת ה’בחוץ’ – מה לא מתאפשר להביא אל הסטודיו – הבקשה של ה’אחרים’ להתחשב מתקבלת אצל האינדיבידואל, במקרה זה ב. כאי קבלה של חלק ממנו, ישנו חלק שלא מתקבל כפי שהוא, איך מתייחסים אל החלק הזה? איך מתייחסים אליו האחרים, הילדים, הצוות, איך הוא יכול להתייחס אל החלק הזה בתוכו. האם החלק הזה נשאר בחוץ? איך אפשר להכיל אותו, להכניס אותו פנימה?

ב. הגיב לבקשה בהשתוממות. אני מעולם לא ביקשתי מאף אחד שלא יפריע לי. מה פתאום מבקשים ממני?? הוא השתומם ונעלב והתרחק מהסטודיו.

בהמשך הוא חוזר וזה מאפשר לנו לשוחח, מאפשר לו לספר כמה הוא כועס ונעלב. מאפשר לנו להביע אמפתיה, לומר שדאגנו כשלא מצאנו אותו וגם לדבר על ‘הבעיה’. זאת בעיה אמיתית של בפנים ובחוץ.

כמו שאמרת, בחצי שעה הראשונה דלת הסטודיו פתוחה לכניסת משתתפים. זה יכול להיות זמן המאפשר לילד לעבוד בחוץ עם איש צוות. איך זה יראה? מה יהיו האתגרים של זה? מה המשמעויות? כיצד כדאי לנסח את הכללים והגבולות של האפשרות הזאת..?