ברצוני לעורר שוב סוגיא זו בכדי לשמוע דעתכם ילד יוצר ישירות על גופו. נתקלנו בכך כמה פעמים. למשל ע”י מריחת לק על ציפורניו, עיטוף ניר טואלט על גפיו, ציור בצבע על הזרוע. לאחר הדרכה הוחלט שאנחנו מפנים את הילד לעשות אותו דבר על מצע אחר כניר, חימר וכד’ ובכך להרחיק מהקונקרטי לסימבולי. מצד אחד הסימבולי הוא שלב חשוב בהתפתחות התינוק וגם היצירה. היוצר מניח משהו מחוץ לו, בצורה מעודנת ובכך עושה סובלימציה. הוא יכול להתבונן במרחק ביצירה ובכך גם להיות מודע יותר למה יצר וגם לעבד את החוויה ולראותה כמופרדת ממנו. מטרה חשובה בטיפול. מצד שני האם בעיבוד הטראומה אין זה חשוב להיות קרוב בקונקרטי? יש ערך לחלק התחושתי, פיזי. כמו בחווית עור מישני למשל. האם ילדים שחוו הזנחה של החזקה, וטיפול זקוקים לשהות בחוויה הגופנית הזו? או שמא זה משחזר את הטראומה?