להתחברות

הרס ותוקפנות בסטודיו | עמוד דיון

תקציר

הדיון המורחב

x

תאור המקרה

תאור המקרה

תאור המקרה

הדילמה

x

מצד אחד נדמה שאת יצר ההרס הזה עלינו לשרוד, נראה כי ליצירת ההרס בחלל יש משמעות עבורו והפסקה מידית של כך עי חוקים נוקשים לא תאפשר לו את ההתנסות הזו בהרחבת הגבולות ובהרס מבלי שהאובייקט יהרס או מבלי שהאובייקט ימחק אותו ואת הרצונות שלו.

לאפשר

לאפשר

x

מצד שני, בסטודיו יש ילדים נוספים המושפעים מהעשייה שלו בחלל, עלולים ללכת בעקבותיו או להיפגע ממנו. פגיעה בחלל הסטודיו משמעותה פגיעה גם בהם. אם כך, אולי עלינו להיות יותר חד משמעיים בכללים ובחוקיות של הסטודיו. עד כמה עלינו לאפשר ועד כמה עלינו לעצור

לעצור

לעצור

הדיון

x

מתוך קריאת המקרה, ניכר שיש משמעות מאוד גדולה לנוכחות של הילד בסטודיו. הוא מגיע 4 פעמים בשבוע, הוא מעבד אובדן של בית, ונראה שכעת התהליך עבר מדרגה נוספת שבה יוצאת האגרסיה כשהיא חזקה ומבקשת התייחסות (כלומר, לא ניתן להתעלם ממנה). בהשראת המאמר על קורבניות כמצב עצמי, אשר כוללת בתוכה התקפה על האחר, יכול להיות שהתזוזה לכיוון של אגרסיה דווקא מספרת על תזוזה מהמצב של קורבן פסיבי. אולי, דרך תוקפנותו, הוא מבקש את התייחסות הסביבה המטפלת כדי לסייע לו לעבד חלקים מהזכרונות הטראומתים שלו. איני יודעת מה עבר בחייו, ואולי יהיה אפשר לכתוב לנו לפחות משהו בהקשר זה? נראה לי מכאן שחשוב להכיל ולהציב גבולות, ודרך ההתנהגות השומרת שלנו, לומר משהו שיתכתב עם שמירה מפני פגיעה, ושכך אנו שומרים גם עליו.

עוד משהו שיהיה אפשרי לחשוב עליו זה להציע לו דרך באמנות לבטא את הזעם. אולי ביצירת מסכה של מישהו כועס למשל? או להכין חומר גלם לעיסת נייר דרך קריעת עיתונים? או חומרים אחרים שאיתם הילד מחובר?

מיכל בת אור

עירית בירגר

תגובה אחת
  • חני אסיף

מיכל בת אור

x

בר

ביום ראשון הגיעו לסטודיו 12 ילדים. ט' הגיע פעם ראשונה לסטודיו אחרי חופש חנוכה. הוא היה נסער מאוד, ומיד החל להטיח בקבוק פלסטיק בשולחן, לטפס על שולחנות ולהטיז ספריי צבע. הזכרתי לו את כללי הסטודיו והייתי צריכה לקחת ממנו את הגואש כדי שלא יתיז על ילדים. ניסיתי לעבור לעבוד איתו על נייר חום על הרצפה, ולצייר את הגוף שלו.  הוא הסכים אך מהר מאוד חזר להשתולל, ואני הזכרתי לו את הכללים והחוקים שלי הסטודיו. הוא כעס ואמר שאם ככה אז הוא הולך. יצאתי אחריו ואמרתי לו שנשמח שיהיה בסטודיו כל עוד נדבר רגע על הכללים. הוא החליט לחזור וניסה בכוח לפתוח את הדלת. ביקשתי ממנו לחכות והוא נשך אותי בכף היד, נתן לי סטריה, הלך להביא מים מהמרזב והחל לשפוך עלי. נכנסתי פנימה במטרה לקחת את המעיל שלו ולשלוח אותו חזרה למשפחתון, הוא התפרץ לסטודיו והסתגר כמעט את כל זמן הסטודיו בחדר על ענבל, בזמן שהוא צורח והיא מחזיקה/מחבקת אותו. שאר הילדים המשיכו לעבוד והיו מאוד סוערים ומודאגים מהצרחות. ברבע שעה האחרונה הוא חזר לחלל המרכזי, וענבל ביקשה שאסיים איתו את העבודה שהתחלנו על קונטור הגוף. הוא בחר בגואש, והחל למרוח את הידיים והרגליים שלו בצבע, תוך כדי מלכלך גם את הבגדים שלי, קצת בכוונה וקצת בטעות. עזרנו לו להתנקות,והוא הלך למשפחתון בבקשות שלא נספר כלום למדרכים שלו.

אני יצאתי באותו היום מהסטודיו מבולבלת ועם רגשות קשים. הרגשתי שה"ההכלה" שאנחנו מבקשות לתת לו באה על חשבון הביטחון האישי שלי וחוסר שמירה עלי כמטפלת.

זוהי לא הפעם הראשונה שט' מכה אותי, ושוב אני נדרשת לאפשר לו ,במקום להציב גבול ברור שהתנהגות שכזו לא מקובלת בסטודיו.

אני מרגישה שברית טיפולית חייבת להגן על המטפל והמטופל, ובטח בחלל כמו הסטודיו, להגן גם על שאר המטופלים. הברית עם ט', נכון לעכשיו, בתחושה שלי לא מגנה עלינו, לא על שאר הילדים ולא עליו.

העליתי זאת גם בישיבת צוות האחרונה, והייתי רוצה לבקש שוב, שנחליט בצוות מה אנחנו עושות במקרה כזה של אלימות. מתוך האירוע הזה אני רוצה שינוסחו כללים ברורים מה עושים במקרים של אלימות בסטודיו

שאלה

בר בן ישראל

3 תגובות
  • קרן סהר

  • x

    המקרה הזה העלה אצלי כמה סוגיות.

    אחת היא התקשורת בינינו אנשי הצוות תו"כ הפעילות בסטודיו.

    במקרה הזה לא תוקשר מעשה האלימות שהתרחש מחוץ לסטודיו בזמן הפעילות. ט. נראה מאוד סוער ולכן לקחתי אותו הצידה להרגע.

    אני בעיקר עסוקה סביב איך מתקשרים אחד עם השני. האם אפשר אפילו לאמר בקול רם מעל ראשו של הילד כמו שני הורים המתיעצים אחד עם השני ונותנים לשני הקולות להישמע ואף לחפש בחשיבה משותפת מענה? לשם כך אנחנו הצוות צריכים להרגיש תחושת שייכות, ביטחון, החזקה אחד של השני ויכולת להיות בדעות שונות ביחד לצורך התבוננות, הקשבה וחקירה ובטח לידע ככל הניתן. מניחה שיהיו גם סיטואציות שלא יוכלו להיות מתוקשרות בזמן הארוע אלא רק בדיעבד. ממש כמו במשפחה

    ענבל מרגלית

  • ענבל מרגלית

מסקנות

x

מסקנות (כתבה מיכל)

מסקנות
נראה לי מכאן שחשוב להכיל ולהציב גבולות, ודרך ההתנהגות השומרת שלנו,
לומר משהו שיתכתב עם שמירה מפני פגיעה, ושכך אנו שומרים גם עליו.

עוד משהו שיהיה אפשרי לחשוב עליו זה להציע לו דרך באמנות לבטא את הזעם.
אולי ביצירת מסכה של מישהו כועס למשל?
או להכין חומר גלם לעיסת נייר דרך קריעת עיתונים?
או חומרים אחרים שאיתם הילד מחובר?

מיכל בת אור

תוכן עניינים

הדילמה

לקריאה

הדיון

לקריאה

מסקנות

לקריאה

תגובות אחרונות

user profile image
ענבל מרגלית
19.01.2020 14:43

סוגיה נוספת שעלתה בי היא לגבי החדר הצדדי. לקחתי את ט. לחדר בכדי שלא יווצר כאוס בחלל המשותף. קרה לנו לא מעט שהשתמשנו בחדר שם. ט. צעק כי ביקש לצעוק ואיפשרתי לו. רק בדיעבד הבנתי שזו היתה חוויה קשה עבור הילדים ששהו בסטודיו ולא באמת יכלו לדעת מה מתרחש בחדר. הם יכלו לחוות רטראומטיזציה של החדר הסגור בביתם שבו מתרחשים דברים והם לא יודעים מה אך זה נשמע רע ולעיתים זה באמת רע. אז עלתה בי השאלה .איך משתמשים בחדר הצדדי בדרך נכונה, מדוייקת שהיא לא מיצרת חרדה.

user profile image
ענבל מרגלית
19.01.2020 14:32
המקרה הזה העלה אצלי כמה סוגיות.

אחת היא התקשורת בינינו אנשי הצוות תו"כ הפעילות בסטודיו.

במקרה הזה לא תוקשר מעשה האלימות שהתרחש מחוץ לסטודיו בזמן הפעילות. ט. נראה מאוד סוער ולכן לקחתי אותו הצידה להרגע.

אני בעיקר עסוקה סביב איך מתקשרים אחד עם השני. האם אפשר אפילו לאמר בקול רם מעל ראשו של הילד כמו שני הורים המתיעצים אחד עם השני ונותנים לשני הקולות להישמע ואף לחפש בחשיבה משותפת מענה? לשם כך אנחנו הצוות צריכים להרגיש תחושת שייכות, ביטחון, החזקה אחד של השני ויכולת להיות בדעות שונות ביחד לצורך התבוננות, הקשבה וחקירה ובטח לידע ככל הניתן. מניחה שיהיו גם סיטואציות שלא יוכלו להיות מתוקשרות בזמן הארוע אלא רק בדיעבד. ממש כמו במשפחה.

נושא נוסף שעלה בי הוא אילו התערבויות מתאימות לילד שהוא במצב סוער. במקרה הזה האם עבודת גוף ( יצירת קונטור כשהילד מתבקש לשכב בנחת על הריצפה) מתאימה? האם גואש הוא חומר שמתאים?
אני סבורה שהם מציפים יותר.
בעבודת גוף זו עבודה שמאוד נוגעת חזק. היא מבקשת יחסים של אמון, ויכולת הכלה גבוהה. זו יצירה שמאוד קרובה לגופני ולפנימי.
גואש הוא חומר נוזלי. הוא מאפשר חופשיות וזרימה, חקירה של צבע ואפילו נגיעה בתכנים לא מודעים. אך גם רגרסיביות,הצפה וחוסר שליטה שעלולה להביא לכאוטיות.

יתכן שכמובילה בסטודיו הייתי צריכה לעצור את זה. מודה שמשהו לא רצה להתערב להתערבות, שחיפש בי את הגמישות שרציתי לתת ולסגור נתיב אבל עולה בי השאלה שוב האם יתכן שבכך לא שמרתי. לא על בר ולא על הילד.
( כי הבחנתי מראש בשתי התערבויות אלו).

user profile image
קרן סהר
9.01.2020 17:07
תחושת הבלבול מאוד מובנת במקרה המטלטל הזה. נראה כי הנסיון להיות עבור ט' עד אמפתי, לתת הכרה לרגשותיו ומיכל לתוקפנותו לא סיפק אותו והוא לא הצליח להיעזר בדמות/סביבה זאת בכדי למצוא את כוחותיו כרגע ולעשות טרנפורמציה טובה. יחד עם זאת ברור כי העמדת הגבול עלולה הייתה להיות מאכזבת ולהתפרש עי ט' כנטישה. אם נחזור לארועים קודמים עם ט' נראה כי הקושי להכיר ב'אחרות' כבר הופיע לא פעם. באותו המאמר שמיכל הזכירה בתגובה הקודמת מתואר כיצד ביטוי 'אחרות' מצד המטפל עשוי להיחוות על ידי המטופל הקורבני כחוסר אמפתיה ואפילו כהפרת ברית. יחד עם זאת כשהבטים מפוצלים של התוקפנות הקורבנית של המטופל מופיעים, הגבול, ה'אחרות' והשמירה על עצמי הם למעשה הנתינה האמפתית והמסיייעת ביותר שאפשר לתת לו במצב שבו הוא נמצא.
user profile image
בר בן ישראל
27.12.2019 22:03
ביום ראשון הגיעו לסטודיו 12 ילדים. ט' הגיע פעם ראשונה לסטודיו אחרי חופש חנוכה. הוא היה נסער מאוד, ומיד החל להטיח בקבוק פלסטיק בשולחן, לטפס על שולחנות ולהטיז ספריי צבע. הזכרתי לו את כללי הסטודיו והייתי צריכה לקחת ממנו את הגואש כדי שלא יתיז על ילדים. ניסיתי לעבור לעבוד איתו על נייר חום על הרצפה, ולצייר את הגוף שלו.  הוא הסכים אך מהר מאוד חזר להשתולל, ואני הזכרתי לו את הכללים והחוקים שלי הסטודיו. הוא כעס ואמר שאם ככה אז הוא הולך. יצאתי אחריו ואמרתי לו שנשמח שיהיה בסטודיו כל עוד נדבר רגע על הכללים. הוא החליט לחזור וניסה בכוח לפתוח את הדלת. ביקשתי ממנו לחכות והוא נשך אותי בכף היד, נתן לי סטריה, הלך להביא מים מהמרזב והחל לשפוך עלי. נכנסתי פנימה במטרה לקחת את המעיל שלו ולשלוח אותו חזרה למשפחתון, הוא התפרץ לסטודיו והסתגר כמעט את כל זמן הסטודיו בחדר על ענבל, בזמן שהוא צורח והיא מחזיקה/מחבקת אותו. שאר הילדים המשיכו לעבוד והיו מאוד סוערים ומודאגים מהצרחות. ברבע שעה האחרונה הוא חזר לחלל המרכזי, וענבל ביקשה שאסיים איתו את העבודה שהתחלנו על קונטור הגוף. הוא בחר בגואש, והחל למרוח את הידיים והרגליים שלו בצבע, תוך כדי מלכלך גם את הבגדים שלי, קצת בכוונה וקצת בטעות. עזרנו לו להתנקות,והוא הלך למשפחתון בבקשות שלא נספר כלום למדרכים שלו.

אני יצאתי באותו היום מהסטודיו מבולבלת ועם רגשות קשים. הרגשתי שה"ההכלה" שאנחנו מבקשות לתת לו באה על חשבון הביטחון האישי שלי וחוסר שמירה עלי כמטפלת.

זוהי לא הפעם הראשונה שט' מכה אותי, ושוב אני נדרשת לאפשר לו ,במקום להציב גבול ברור שהתנהגות שכזו לא מקובלת בסטודיו.

אני מרגישה שברית טיפולית חייבת להגן על המטפל והמטופל, ובטח בחלל כמו הסטודיו, להגן גם על שאר המטופלים. הברית עם ט', נכון לעכשיו, בתחושה שלי לא מגנה עלינו, לא על שאר הילדים ולא עליו.

העליתי זאת גם בישיבת צוות האחרונה, והייתי רוצה לבקש שוב, שנחליט בצוות מה אנחנו עושות במקרה כזה של אלימות. מתוך האירוע הזה אני רוצה שינוסחו כללים ברורים מה עושים במקרים של אלימות בסטודיו

user profile image
מיכל בת אור
8.01.2020 18:18
מסקנות: המקרים שחני ובר העלו, מזמינים אותנו ואפילו מחייבים בעיני לחשוב על כללי פעולה במקרים של הבעת תוקפנות שמסלימה לאלימות כלפי הצוות ו/או הילדים. אני אציג כאן רצף שנע מביטוי של תוקפנות לאלימות. 

כשתוקפנות מובעת כלפי ציוד (כמו נעיצת מספריים על שולחן) אפשר להציע חומר שיוכל להכיל את ההרס: כמו במקרים שבהם הצוות הציע קלקר כמצע לנעיצת המספריים. האמנות מאפשרת שלל אפשרויות להבעת תוקפנות: כמו יצירת מסכה של מישהו כועס למשל, או חיה חזקה, הכנת חומר גלם לעיסת נייר דרך קריעת עיתונים, או ריסוק של נייר בעזרת אבנים ומים בתוך בקבוק שמשקשקים. חשוב שהחומרים והמדיה יהיו קרובים לילד.

אולם, כשילד אלים כלפי ילדים/כלפי הצוות, צריך להיות ברור שהוא לא יכול להישאר בסטודיו. מישהו מאיתנו צריך קודם לומר לו שכך הוא לא יכול להשאר (כי עבר על כלל/חוק יסודי: ״בסטודיו לא אלימים כלפי ילדים/צוות״) ואם לא מצליח להירגע, מישהו מאיתנו מלווה אותו החוצה עד למשפחתון. במפגש עם הורי המשפחתון צריך להסביר מה קרה, ולהזמינו בחום לחזור לעבוד ביום אחר, כשיוכל לשלוט על התנהגותו. לאחר מכן, חשוב לשוחח עם העו״ס שמטפל בילד, ולהתייעץ ולחשוב מה אותו ילד עובר.

אני מזמינה אתכם לחשוב ולהציע כללים עבורינו במקרים כאלו, אפשר גם לקחת את הזמן ולדבר על זה בהדרכות ולחשוב על דרכים נוספות ועל המשך ניתוח המקרה שבר העלתה. יש שם עוד כמה נקודות לחשיבה: ההחזקה של ילד סוער? החזרתו לפעילות הקודמת? השימוש בגואש? כל אלו נקודות למחשבה ויש עוד רבות.

user profile image
חני אסיף
7.01.2020 17:12

בעייני אפשר מאוד להחליט מה אנחנו מאפשרים ומה אנחנו עוצרים. בעייני כל פגיעה באנשי צוות/ ילדים/ עבודות מחייבת עצירה. ולדעתי חובתנו למנוע פגיעה כזו. זה פשוט מצריך קוים מנחים מאוד ברורים לנו. אני לא מסכימה שלא לאפשר את זה זה לא מתקף. אנחנו *תמיד* יכולות לתקף את הרגש, את החויה, את הרצון של הילד ועדין לא להסכים להתנהגות שלו. זו דיאלקטיקה מורכבת שצריך להחזיק ששניהם יכולים להתקיים. גם הרגש שלו וגם השמירה שלנו, זה לא מנוגד.

user profile image
מיכל בת אור
27.12.2019 22:03
 אני רוצה לחדד את ההיבט שלמעשה דרך אנאקטמנט שלו בסטודיו, ובהפגן של מצב עצמי תוקפני, הוא מחייה את הסיפור שלו. אכתוב פיסקה מתוך המאמר על קורבניות פוסט טראומתית שלדעתי מאוד מבהיר את הסיטואציה ונותן רמז להמשך “בעקבות דיוויס ופראולי (1994) אציע כי באופן עמוק, לא מודע, המטופל עצמו שואף לפגוש במטפל אדם שמוכן להתמודד מול כוח וכוחנות, גם אם זו תוקפנותו הקורבנית של המטופל עצמו. מפגש כזה עוזר לו להפנים דמות שמוכנה לעמוד מול דיכוי ולשמור על עמדותיו, דעותיו ורגשותיו.  על כן ייתכן כי באופן לא מודע מפיקים המטפל והמטופל במשותף רגע של שיחזור ועמו האתגר של העמידה מולו. הזדהות עם מטפל שמבטא את עצמו באחרות אותנטית יכולה לחולל תקווה מקבילה אצל המטופל שיום אחד יוכל אף הוא לעמוד מול המאיימים עליו ולא רק מול אלה המרצים אותו״

מקורות קשורים

משתתפים