ר', כיתה ה', ציירה ציור גואש על קנווס מתוך התבוננות על סרטון הדרכה ביוטיוב. היו מעט ילדים בסטודיו ור' ביקשה שאשב לצידה בזמן שהיא מציירת. ר' פרפקציוניסטית וחווה לחץ גדול בזמן היצירה. סף התסכול שלה נמוך ובדרך כלל כל טעות קטנה מהווה מבחינתה קטסטרופה והרס של היצירה. היא נושאת על כתפיה אחריות עצומה. תחושת האחריות והלחץ עברו גם אלי. בשנה שעברה העבודה איתה העלתה בי תסכול מול הנוקשות והצורך שלה בשליטה. במהלך העבודה איתה הרגשתי לחוצה ולאחריה, מותשת. נראה ששתינו עברנו תהליך מאז, והשנה העבודה ביחד נעימה יותר עבור שתינו. התיישבתי לצידה והלחץ שלה היה ניכר בשפת הגוף ובהבעות הפנים. אמרתי שאני רואה כמה היא מתאמצת ומקפידה ושזה נראה מאוד מלחיץ, היא הודתה שאכן זה מאוד קשה ומאוד מלחיץ. בשלב מסוים היא הגיעה לחלק מאתגר בציור, צללית שחורה של זוג אוהבים, ומיד הצהירה שאת זה היא בחיים לא תצליח לצייר. הצעתי לה להכין שבלונה על מצע נפרד והיא סירבה אפילו לנסות. חיפשנו שבלונות בסטודיו אבל לא נמצאה אחת מתאימה. ישבנו והתבוננו בציור ור' לא ידעה מה לעשות וביקשה שאני אצייר את השבלונה עבורה. ר' היתה לחוצה ונואשת והצליחה להלחיץ גם אותי עד שכמעט התפתיתי להסכים, אבל בכל זאת דירבנתי אותה לנסות לצייר על דף נפרד ורק לראות מה ייצא. האמנתי שהיא תצליח לבד, וזה מה שאמרתי לה, ולבסוף היא הסכימה לנסות. תוך כדי עבודה היא אמרה "הנה את רואה? אמרתי לך, זה יוצא מכוער", אמרתי שהיא עדיין לא סיימה ואיך אפשר לדעת שזה מכוער כשזה אפילו לא גמור? דירבנתי אותה להמשיך, עודדתי אותה והייתי מאוד מרוכזת במה שהיא עושה. הרגשתי שתשומת הלב והעידוד שלי הם קריטיים באותם רגעים. לבסוף היא סיימה והיתה מרוצה מהתוצאה. שלב העברת הדימוי לקנווס היה מלחיץ במיוחד ונעשה בקפדנות וגם בליווי צמוד שלי. לבסוף הדימוי עבר לקנווס בהצלחה מבלי שאני ציירתי ולו קו אחד ור' היתה מאוד שמחה וגאה. גם אני הייתי מאוד גאה בה (וגם קצת בעצמי, שלא התפתיתי לעזור לה). שתינו הסתכלנו על הציור בגאווה. היא הצביעה על חלק שהיא פחות אהבה בציור ואמרה שלמרות שהציור לא מושלם, הוא עדיין ממש ממש יפה. התרגשתי לשמוע את זה ממנה. שאלתי אותה, "אם היית רואה את הציור הזה בלי לדעת מי צייר אותו, היית מאמינה שאת ציירת אותו לגמרי לבד?" היא חייכה ואמרה שלא. זו דוגמה להתערבות (או חוסר התערבות) שהיתה נכונה, אבל הרבה פעמים אני חווה דילמה במקומות האלה. כשילד מבקש ממני לעשות פעולה בתוך היצירה שלו לא תמיד קל לזהות או לברר מה מניע את הבקשה והאם נכון להיענות לה.

הדוגמא שלך רומי מורכבת מניואנסים רבים שכולם יחד כנראה חוללו שינוי בהרגשה של הילדה ה. ההתחלה בתשומת הלב שלך למצב רוח עצוב ולריחוק של ה. ההתקרבות שלך אליה תוך התעניינות במה קרה לה, הניבה תחילה את קיומו של סוד, ורק אח״כ גילויו. ההזמנה שלך אח״כ שהילדה תכנס פנימה למרחב היצירה היא נדבך נוסף.  ההזמנה פנימה היא גם מטאפורית- כמו לומר לה: בבקשה הכנסי, היי חלק מהקבוצה, מהקהילה, והשתתפי במרחב של יצירה. יש חלק נוסף של שותפות בהכנסה של ה. אל מרחב היצירה (אנשי צוות נוספים ששוחחו עמה, ועודדו אותה ליצור) אשמח אם יוכלו לשתף אותנו בהתרחשות. היצירה שבאה מתוך כאב, אך מסיבה איזשהו עונג היא מעניינת, מה שקורה גם לאמנים שיוצרים מתוך סבל ויוצרים אובייקט אסתטי, שמושך את המבט של האחרים. גם זה כנראה רכיב שיש לו ביטוי בסטודיו. אדית קרמר כתבה במאמר על סובלימציה, שיצירה שמתקשרת כאב, בידוד, והיבטים אחרים שקשים לעיכול, מתפקדת כמתקשרת בין היוצר והקהל, וגם היא רכיב טיפולי. שהרי הבודד לא נותר בודד, והחומר השתוק, או המושתק, מקבל קול והד בקהל האנושי המתבונן. האלמנט האחרון הוא ההיבט של מסוגלות, היצירה מתפקדת כאן כשיקוף לכוחות, לכשרון, להתמדה של ה. והתגובות המתפעלות שקיבלה, מהוות נדבך בבנייה של חוויית מסוגלות עצמית.

ה', כיתה ד', הגיעה לסטודיו עם מבט עצוב. היא נעמדה לבד במזדרון וחיכתה שמישהו יבחין בה. ניגשתי אליה ושאלתי מה קרה, היא אמרה שקרה משהו ממש רע והיא לא רוצה לספר, אבל היא מאוד כועסת ומודאגת. שאלתי איך אני יכולה לעזור לה והיא אמרה שאף אחד לא יכול לעזור וסיפרה את הסיפור (לאחר שביקשה שאבטיח לא לספר לשאר הנוכחים בסטודיו); הכלב של המשפחתון נלקח להסגר בגלל שניסה לתקוף ילד שהתגרה בו. בעבר ה' סיפרה לי על היסטוריה של חוויות נטישה והיעלמויות פתאומיות של דמויות משמעותיות ואהובות בחייה. דיברנו על חווית ההיעלמות הפתאומית, הדאגה לשלומו של הכלב, התסכול על כך שלתחושתה הוא נענש על לא עוול בכפו והכעס על הילד שהתגרה בו. זה נשמע מאוד מציף והצעתי לה לבטא את הרגשות דרך אמנות, אם זה כעס, עצב, געגוע, דאגה. היא אמרה שהיא לא רוצה ליצור. נזכרתי שבמהלך כמה מפגשים היא עבדה על בובת כלב מפונפונים והצעתי לה להמשיך, מתוך מחשבה על הכלב, או אפילו לעשות יצירה למענו. היא סירבה אבל הסכימה להיכנס בחזרה לסטודיו. בהמשך היא דיברה עם מטפלים נוספים (מוזמנים לפרט). בסופו של דבר היא בחרה להמשיך את בובת הכלב וסיימה אותה, והתוצאה הייתה מאוד מרשימה. המבט העצוב התחלף במבט שמח ומלא גאווה. היא ניגשה אלינו אחד אחת והראתה וכולנו התפעלנו, וכך גם יתר הילדים בסטודיו. שאלתי אותה אם היצירה עזרה לה לעבד את הרגשות ולהרגיש יותר טוב והיא הנהנה בביישנות. היה לה קשה להשאיר את הכלב על המדף שלה, היא מאוד רצתה לקחת אותו אבל לבסוף הסכימה להשאיר. מאוחר יותר כשהיינו בשיחת צוות היא דפקה בדלת וראינו שהיא חזרה עם חברה שלא נכחה בסטודיו והתחננה שנאפשר לה להראות לה את הכלב. האמנות תפקדה כאן בשני מישורים; דרך סובלימציה ה' הצליחה לעבד את הרגשות הקשים שלה ולהתמיר אותם לתוצר שהעלה בה רגשות חיוביים. בנוסף, ההצלחה חיזקה את תחושת הערך העצמי שלה, הסבה לה גאווה והביאה לידי ביטוי את החוזקות שלה אותן היא מעוניינת לחשוף בפני העולם.