רומי עונה בכך שהיא רואה שיש משהו בפנים – הכדורים האדומים- והיא משיבה ״אלה הזכרונות שלך שהם איתי״. אני חושבת על זה כהתקדמות גדולה בעיקר עבור ילדים שחוו טראומה, ומנגנון ההגנה בילדות הוא דיסוציאציה. היינו ניתוק. כשחווים דיסוציאציה, אין מיכל למחשבות/לזכרונות. יש תחושה שאין גישה אליהן. וכך אם אין גישה אליהן, אז אי אפשר לחשוב או להעלות על הדעת את מה שקרה.

היצירה-מתנה לך, מדברת על שני דברים בו זמנית: 1. הכלה של זכרונות בתוך מיכל, כך שלא יברחו וישארו בתוך העיסה הדביקה 2. התוכן של המיכל עלול להמיס את המיכל, כלומר לפגוע ביכולת שלו להכיל. ואולי המטאפורה הזו מספרת עד כמה הזכרון הטראומתי הרסני (לך רומי הייתה חוויה של חודרנות, בדיוק כמו בחוויה של אירוע טראומתי).

ג' נוטה להיצמד אלי, לעיתים קרובות היא דורשת שאעבוד רק איתה, היא מייצרת קרבה פיזית ולפעמים מתיישבת עלי או קופצת עלי. ניסיתי (ואני עדיין מנסה) להבין ביחד איתה את פשר ההיצמדות. היא הביעה בין היתר רצון במגע ורצון להיות קטנה, תינוקת. ג' אינה עצמאית בסטודיו ונוטה לעבוד בסימביוזה עם ילדים אחרים או עם אנשי הצוות. אני חושבת שתהליך ההיצמדות אלי קרה במקביל לתהליך התרחקות מילדה אחרת, א'. לעומת זאת כאשר משהו לא מוצא חן בעיני ג' היא "מתהפכת", תובעת שליטה, צועקת, כועסת, מרחיקה, מפרה את הכללים ודורשת לקבוע אותם בעצמה.

באחד המפגשים בהם עבדתי איתה היא לקחה צנצנת פלסטיק ושפכה לתוכה כמות גדולה של דבק חם (שקצת המיסה את דופן הצנצנת). לתוך הדבק היא זרקה כדורים אדומים קטנים. היא אמרה שזו מתנה בשבילי, שאלתי אותה מה היא הכינה והיא אמרה שזה בשביל לשמור את הזכרונות שלי. אמרתי שאני רואה שכבר יש בפנים משהו והצבעתי על הכדורים האדומים והיא אמרה "אלה הזכרונות שלך שהם איתי". הרגשתי את הרצון העז שלה להיות משמעותית בשבילי, להיות חלק ממני, שהזכרונות שלי איתה יהיו דבוקים חזק. הפעולה הזאת היתה מאוד נוגעת ללב, ועם זאת היה בה מן החודרנות והפגיעה במיכל שג' מבטאת בכל מיני רבדים. ביום אחר, כשג' התרעמה כשעזרתי לילד אחר, הזכרתי לה את הצנצנת עם הזכרונות שלי איתה, שדבוקים חזק חזק, והסברתי שגם כשאני עובדת עם ילדים אחרים, אני עדיין זוכרת אותה. בהמשך המפגש הרגשתי שהצורך שלה בקרבתי פחת.

בשבוע שעבר ג' התחילה לסרוג ואת החוט שממנו סרגה היא שמה בתוך הכיס הקדמי של הסינר שלי. הפעולה הזאת עוררה בי אסוציאציה של חבל טבור או כיס של קנגורו, ומצד שני רצועה של כלב שמאפשרת שליטה בו ומאלצת אותו להישאר קרוב ולא לברוח. שיתפתי את ג' בתחושות הללו. בזמן שהיא סרגה היא הניחה עלי את הראש, זה היה מגע שהרגיש שונה מהפעמים שבהן היא התיישבה או קפצה עלי, וציינתי זאת בפניה. כעבור מספר דקות היא קמה והתיישבה עלי. אמרתי שזה פחות נעים לי והיא היתה קשובה, קמה והניחה שוב את הראש כפי שעשתה לפני כן. ג' בודקת אפשרויות של התקרבות והתרחקות ברמה הקונקרטית והמטאפורית, כלפי הצוות וכלפי הסטינג, ומנעד האפשרויות והגמישות שלה הולך ומתרחב. מתחילת השנה היא הגיעה לסטודיו כמעט בכל יום וזה כשלעצמו מספר לנו כמה הסטודיו משמעותי עבורה.