אני חשה שבעקבות ההתרחשות של השבוע שעבר והתיעוד של נאורוז, כל הצוות מכוון אל א', רואה אותו וער אליו באופן מיוחד. ה' ו ש' מושכות המון יחס ותשומת לב, מעוררות רעש ודרמות ביניהן וכלפי אנשי צוות, ואילו א' משוטט בחלל החדר, נראה אבוד ותלוש.

תחושתי האישית היא של רצון לעטוף אותו, לגשת אליו ולהציע עזרה, להתייחס לקיומו. יחד עם זאת, התחושה היא שהוא מוקף בחומה בלתי נראית. בלתי חדירה. מתוך הבנה שהוא במצב שביר ועדין ויש לגשת אליו בזהירות יתרה, אני מתבוננת וממתינה לרגע המתאים ביותר, ניגשת אליו בעדינות, ומציעה עזרה. א' לא עונה ומסיט את המבט. אני רואה שגם המטפלות האחרות ניגשות אליו מדי פעם ונענות בתגובה דומה.

בשלב מסוים, א' מתיישב בפינת השולחן המרכזי ומתחיל לרשום בעפרון על הנייר החום המכסה את השולחן. נראה כי הוא מצייר מחרוזת (בהמשך נגלה כי המחרוזת צוירה קודם לכן, ע"י ילדה אחרת, והוא 'נשען' בתחילה על הציור הקיים. אולי זה מה שאפשר לו להמשיך לציור עצמאי). בהמשך צייר עין. בזמן זה נאורוז יושבת לצידו ומציירת, ואני בצידו האחר. א' לא נרתע מהקרבה, הוא בשלו. אני מרגישה כי הוא עטוף בעצם הנוכחות שלנו לצידו. (*בתום המפגש ניגשתי אל הפינה בה ישב וצייר כדי להתבונן בתוצרים והם נעלמו כלא היו. נמחקו ולא הותירו כל זכר או סימן. סמלי מאוד בעיני לתחושה של חוסר נוכחות, חוסר משמעות, של תחושתו של א' – אולי – כשולי לאחותו. כבלתי נראה. והוא בחר לצייר עין. אולי רואה ואינו נראה..?)

בהמשך אני רואה אותו משוטט ברחבי החדר, ונעמד ליד אחת מעמדות העבודה, עם הפנים לקיר, ומתבונן על היצירות התלויות למולו. בוהה בהן זמן רב, ואני תוהה איך הוא מרגיש, האם הייאוש שאני חשה בהתבוננות עליו הוא שלי או שלו? כעבור זמן מה, כשהמשיך הלאה, החלטתי לארגן לו את העמדה לצידה עמד, כך שיוכל להמשיך לרשום בעפרון אם ירצה, באזור שקט ופרטי (פינת השולחן המרכזי בה עבד התמלאה בינתיים בשפע יצירות של אחותו, אשר באופן סמלי הלכו והשתלטו ומילאו במהרה את השולחן כולו). החלפתי את כיסוי השולחן החום באחד חדש, מיקמתי את עפרונות הרישום בצורה מזמינה וחיכיתי להזדמנות להציע לו את האפשרות. הרגע המתאים לא נמצא, ולא הספקתי לעניין אותו באפשרות, אך הכוונה היתה שם במלואה ואני מאמינה ומקווה שלפחות משהו קטן ממנה הועבר אליו, גם ללא מילים.

בתום המפגש, בשיח בינינו המטפלות, עלה הקושי עם זה שלא היתה היום 'התקדמות' עם א'. שהמצוקה שלו היתה נוכחת מאוד באויר, והתקווה שלנו לשינוי, לתקשורת, לתנועה כלשהי, טרם התממשה. יחד עם זאת הבנו שיש להכיר בתנועות הקטנות, גם אם הן לפעמים בלתי נראות. גם אם הן לפעמים פנימיות בלבד. נזכרתי בגלעין האבוקדו שאני מנביטה. כמה זמן (וסבלנות.. ואמונה שלי..) נדרשו עד שהתחיל להוציא שורש קטן. שבועות על שבועות של השקיה והמתנה, כשכל תהליך ההתפתחות מתרחש כל הזמן, אך סמוי מן העין. ורק אחרי שגידל שורש של כמה סמ', יצא אל האור בצורת נבט קטנטן, זעיר ומרגש. חשבתי על א', שעובר בימים אלה דרך תהליך כואב של נפרדות. כמה סבלנות נדרשת עד שיגיע לכדי הבשלה, שיקום ובנייה מחדש של בטחון כדי לעשות צעד אחר צעד בדרך לעצמאות. כמה סבלנות נדרשת מאיתנו, ואמונה שלמה בכוחות שלו ובמעטפת שאנו יוצרות עבורו, שתאפשר בסופו של דבר את הפריצה, גם אם תקופת ההבשלה עוד תארך זמן רב. א' צייר עין ומחק אותה, אך אנחנו הבחנו בה. אנו רואות אותו רואה אותנו. עלינו לשאת את התקווה עבורו, ולתת לו את כל הזמן שידרש להתבססות בטוחה במרחב הסטודיו, כדי שיוכל לאזור עוז ולנבוט, ובסופו של דבר – הלוואי – להצמיח עמוד שדרה יציב ואפילו לפרוח.

המשך מחשבות על א.ג…

חשבתי על רגע המשבר, שהיה בעיני גם רגע המפנה – ה'בגידה' של ה' ב א', העלבון העמוק שלו, ובעקבותיו הרגע האינטימי בחוץ עם נאורוז – כרגע מכונן עבור א' בסטודיו. המסר שהועבר אליו (אולי לראשונה באופן ישיר) היה "אני רואה אותך, אנחנו כאן בשבילך".

אולי בפעם הראשונה נוצרה עבור א' הזדמנות להפתח לאפשרות שיש לו מקום כאינדווידואל בסטודיו (ובכלל). שיש לו זכות קיום עצמאית. וגם אם זה לא הורגש באותו הרגע או באותו היום, משהו מזה חלחל אליו באופן עמוק. ההשפעה ניכרה וניכרת יותר ויותר מאז, באופן מואץ, מדהים ומעורר השתאות.

במפגש הבא, כאמור,  א' התחיל ליצור יצירה עצמאית משלו, לראשונה בסטודיו. עדיין מהוססת, חסרת נוכחות, מבלי להשאיר אחריו עקבות, אבל יצירה משלו.

לאחר מכן נכנסנו לתקופה ארוכה של סגר, ללא פעילות בסטודיו, במהלכה א' גם שהה בבידוד ממושך. חשבתי רבות על החיבור בין הדברים. על הנער הסגור והתלותי כל כך באחותו, שעבר חוויה כואבת של ניצני נפרדות ממנה, ומעט אח"כ נאלץ להכנס למרחב בו היא לא נוכחת למשך 10 ימים. 10 ימים מבלי להתייעץ ולשאול את דעתה על כל דבר ועניין, 10 ימים של מפגש עם עצמו…

כשנכנס א' לסטודיו כעבור כחודש או יותר התחושה היתה שמדובר בנער אחר. עם נוכחות, קול ופנים (אני באופן אישי ראיתי לראשונה את פניו ללא מסיכה). כל הנוכחות שלו בסטודיו היתה שונה – התנהגות בלתי מוכרת, מפתיעה, מוחצנת ואפילו מתריסה. אחרי תקופת דגירה ממושכת, דבר מה הבשיל בתוכו ופגש את התנאים המתאימים (חוויית דחייה מאחותו – שכנראה הבשילה גם היא באותה נק' זמן לאקט של נפרדות, השיחות עם נאורוז, שנתנה לו אישור לנוכחות עצמאית, והשהיה הממושכת עם עצמו בבידוד) כדי לפרוץ החוצה ולהכריז "אני קיים". באותו המפגש שלאחר הבידוד, לקראת סיום, ניגש א' לעמדת הנגרות והכה בעוצמה שוב ושוב בגוש העץ ('השעיר לעזזל') באופן שהרעיש והרעיד את הסטודיו כולו.

לאורך כל המפגשים מאז, א' נפתח יותר ויותר ומאפשר לעצמו ביטוי – הן בקול רם והן בחומרים. הוא עדיין ניגש אל אחותו להתייעצות בכל החלטה מזערית שעליו לקחת, אולם גם היא כבר נמצאת במקום אחר ולא משתפת פעולה באופן מלא עם התלות שלו – מה שמאפשר גם לנו, הצוות, לאט לאט להיות בעבורו כתובת ומענה. במפגשים האחרונים א' יוצר עם חוטים. קושר קשרים, פורם, קושר שוב, גוזר. עסוק מאוד באפשרות לחזור אחורה ולתקן, בלוודא שהדברים הם הפיכים, שהקשרים ניתנים לפרימה. עבודתו מרגשת עד דמעות.

אתמול (16.2.21) בחר א' לראשונה לשמור על המדף יצירה עצמאית משלו.

נראה שא' עדיין לא מוצא את עצמיותו ו-ה' מקדימה אותו בעניין הזה. יחד עם זה הבחירה שלו להישאר בסטודיו ברגע של חולשה, להצליח לקבל תמיכה ויחס חם מאשת צוות, זה צעד אמיץ של יצירת קשר ומתן אמון. אני רוצה להוסיף שגם ה' מוותרת על עמדת-כח ושליטה שהייתה בלתי מעורערת בשנתיים האחרונות ביחסים בין האחים. כמו שראינו ודיברנו בצוות, הקשר בין האחים מתאפיין בשמירה הדוקה, בסודיות בלתי חדירה לזרים, בוויתור על עצמי במטרה לשמור על הביטחון בתוך הקשר. יכולנו לראות את הדפוס הזה כהישרדותי בסיפור החיים שלהם ולהתייחס אליו בכבוד ובסבלנות. לצד זה, לאט לאט החלו להירקם אפשרויות חדשות והילדים בקצב שלהם יכולים להתנסות בצורות חדשות של קשר. אני נזכרת בש' שבאותו היום שאלה את הצוות – אתם רבות לפעמים?  אני חושבת על השאלה הזאת שמחזיקה את האפשרות לשרוד קונפליקטים. לחיות בשלום עם נפרדות.