כרמית אבירם – סליים בסטודיו הפתוח

בהמשך לסמינר ההדרכה עם מיכל בחנתי קצת את החומר "סליים". עניין אותי מה תפקידו כחומר נפשי ואת הרצון הרב של ילדים בכלל ובסטודיו בפרט להכין סליים. האם יצירתו, על מרכיבי החומר שלו ותהליכי הכנתו, מגלמת עשייה טיפולית מקדמת? לאחר התנסות קצרה בסדנא ולאחר מכן באופן עצמאי אני נעה מעמדה מסוייגת ונגעלת לתחושת חיבה כלפי החומר ולאפקט החושי התרפויטי שבו ולסקרנות להבין את המשמעויות הטיפוליות אשר הוא מאפשר.
"SLIME" בתרגומו לעברית על-פי מילון מורפיקס הוא "רפש, בוץ, ריר, ליחה".
הסליים הבסיסי הנו חומר נוזלי ודביק דמוי בצק , לרב הרכיבים המקובלים לסליים הסטנדרטי הם דבק לבן נוזלי וחומר בשם בורקס (אשר אסור לשימוש במשרד החינוך)או לחילופין ג'ל הכביסה "פרסיל",נוזל עדשות מגע, סודה לשתייה, שמן תינוקות וסבון ידיים. בסטודיו כיום אנו לא מחזיקים חומרים אלו פרט לדבק וסבון.
הסליים הוא חומר המכיל תכונות רב-מימדיות. הוא מורכב בעיקר מחומרים נוזליים אשר במהלך הכנתו הולכים ומשתנים והוא הופך מחומר רטוב ובלתי ניתן לאחיזה לגוף גושי וגמיש. בתהליך יצירת הסליים חומרים "סתמיים" מתלכדים לידי חומר פיסולי המחזיק בקרבו מרכיבים "צורניים". זהו תהליך המאפשר תנועתיות פנימית ועמוקה בין פוזיציות התפתחותיות דחפיות, ראשוניות, מפורקות ו"נוזליות", לבין פוזיציות שהווייתן היא ארגון וחשיבה, תכנון ובקרה. בסליים יש תנועה נפשית הנעה בין רצף הקטבים האלו. החומר ותהליך הכנתו מאפשר תהליכי שינוי והתמרה שזורמים מן החומר אל הנפש ומן הנפש לתפקוד בעולם. בכדי להכין סליים יש צורך לגייס ולרכז כוחות, לעכב פיתויים ולעמוד בתסכולים. הסליים והכנתו מעורר את הלא מודע. הוא מאפשר מגע עם עולמות קדומים ורגרסיביים אך בעל יכולת להתגבש לצורה בעלת זהות והינו כלי משמעותי להתהוות תהליכי ביטוי ועיבוד.
פישר, י. (2017). סליים (SLIME) כחומר נפשי: ערכו הפסיכותרפויטי בראי מושגיה של פסיכותרפית הצבע. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3617
בסטודיו הבקשה החוזרת של הילדים לעשות סליים מעמידה אותי בהתלבטות טיפולית – הילדים מצפים לעשות סליים כפי שהם מכירים -ערבוב החומרים עד להתגבשות ואפשרות לשחק עם התוצר, בעוד אנו יודעות כי החומרים בסטודיו אינם מאפשרים לייצר את התוצר כפי שהילדים התכוונו. הסליים במתכונתו המקורית מרגיש לי תוצר משחקי במהותו יותר מאמנותי. בבקשתם החוזרת אני נדרשת לסגל התאפקות והתערבות טיפולית ולא חינוכית- לשאול " ממה אתה רוצה להכין את הסליים ?" ולא- "אין לנו בורקס…". אני מנסה להתבונן על יצירת הסליים כשיקוי – הילד מערבב את חומרי הנפש שלו ומייצר תוצר ייחודי לו אך למרות הרצון הרב שלי להסתכל על הסליים באופן שכזה אני מוצאת את עצמי מתקשה לא לחוות תחושות של תסכול מהערבוב הבלתי פוסק בעיסה שאינה מתקשה ומתאחדת ומבזבוז החומר הרב. אין ספק כי הערבוב בפני עצמו גורם לילדים סיפוק והנאה (כפי שחשתי גם אני בסדנא) מכיוון שהם מבקשים שוב ושוב להתנסות בו.
אני בוחרת לבחון 2 וינייטות קצרות שיעזרו לי להבין טוב יותר ולרדת לשורשו של החומר סליים בסטודיו-
ילדה בשם א' המציעה מתכון לסליים – היא עירבה את הדבק עם אבקת גבס וסבון כלים והצליחה לייצר תוצר הדומה לסליים המקורי . הסליים היה דביק מאוד והתקשה במהירות אבל הצליח להתגבש ולהפוך לגמיש וניתן למשחק עם ידיים חשופות. תחושת הגאווה שהיתה לה כאשר הצליחה במשימה והתבקשה ע"י יתר הילדים ללמד איך עושים סליים היתה משמעותית ומעוררת שמחה רבה. א' העבירה בנדיבות רבה לכל מי שביקש את המתכון והרגיש כאילו היא גלתה כאן משהו על עצמה ועל יכולותיה. במשך כמה ימים המתכון של א' היה מבוקש ולאחר מכן דעך (אולי בגלל שאף אחד לא באמת הצליח לשחזר את המתכון במדוייק ) ותחושת האכזבה מהתוצר חזרה לשרור בסטודיו.
ילדה אחרת בשם א' "הגניבה" בורקס לסטודיו ולאחר שעשתה סליים מחומרי הסטודיו ערבבה את הבורקס בהיחבא והצליחה לעשות סליים אמיתי. כמובן שהדבר ייצר התלהבות רבה של יתר הילדים בסטודיו שרצו גם לעשות והילדה העבירה גם להם בהיחבא מהבוראקס. הדבר גרם לנו אי נוחות רבה כצוות. איך זה הצליח? האם נעשה כאן משהו לא "חוקי"? מה עושים אם זה בלי להיות בעמדה חינוכית ? לאחר שקצת "העלמתי עין" על מנת לחשוב איך להגיב בחרתי להפסיק את הדבר ולבקש להחזיר את הסליים המוכן למדפים האישיים כיצירה. הילדה שהביאה את הבוראקס אך גם יתר הילדים התנגדו מאוד להשאיר את הסליים בסטודיו. לבסוף לאחר ויכוחים רבים הילדה השאירה את הסליים בחדר. יום למחרת היא חזרה לסטודיו ולקחה אותו בהיחבא. בזמן הוויכוח לא הצלחתי להשתחרר מתפיסת עמדה החינוכית- לא מוציאים עבודות מהסטודיו, לא מביאים חומרים מבחוץ… לא הצלחתי לראות מעבר ולהבין את הצורך האמיתי של אותה ילדה . הרי את הסליים יכלה לעשות גם בחוץ, החומרים היו ברשותה, מדוע בחרה להכין אותו בסטודיו ולאתגר את חוקי הסטינג? יצאתי עם תחושת החמצה ותסכול מהאירוע.
מספר שאלות עולות בי לאחר שחקרתי על תכונותיו הטיפוליות של החומר –
האם הבחירה שלנו לא להחזיק בסטודיו את החומרים המאפשרים לייצר סליים "אמיתי" היא בחירה נכונה ? האם בכך אנו לא מאפשרים לילדים לעבור את הטרנספורמציה הרגשית המתאפשרת כאשר החומר הפיזי משנה את תכוניותיו וצורתו כפי שחומרי הנפש המפורקים מתלכדים לידי שלם.
האם הבחירה שלנו לא לספק את החומרים מאפשרת לילדים יצירתיות וגמישות רבה יותר ואפשרות לעסוק בתהליך ופחות בתוצר? כאשר הילדים שוקעים בעבודה תהליכית רגשית לרב הם מעדיפים להשאיר את התוצר לשמירה בסטודיו…
וגם שאלות אישיות כמו מדוע אני נגעלת ונרתעת מהחומר הנוזלי הדביק הזה? מדוע הוא נשאר בעיני כרפש, בוץ, ריר, ליחה… מדוע איני מצליחה להתמסר ולהיות במצב הצבירה הזה , מצב בו נמצאים הרבה מהילדים בסטודיו…