בסמינר ההדרכה האחרון התנסינו בהדפס לינלאום. השיחה שקדמה להתנסות עסקה באופנים השונים שהילדים משתמשים בנו כאובייקטים של העברה וסגנונות הפניה שלהם אל הדמויות המטפלות בסטודיו. במהלך הדיון נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם אחת הנערות. היא אמרה שאני לא אחראית ולכן צריך להגיד לאורו שיפטר אותי. השיחה התגלגלה והיא סיפרה שיש לה מחר שיחה עם המנהלת של בית הספר כי טוענים שהיא לא ממלאת את החובות הלימודיות שלה ושוקלים להעביר אותה לכיתה קטנה. הדימוי שעלה לי מיד היה של כף יד המבקשת להניח את התמונה שלה מחוץ לעצמה, במקום מכיל כדי שתוכל להתבונן בעצמה ממרחק. עבודת התחריט, הגילוף על הלינלאום הייתה פעולה שיש בה רוך לצד הפעלת כח, תשומת לב ודיוק לצד זרימה ומשיכת התנועה. כשהעברנו את ההדפס לנייר התחוור לי כיצד ההדפס מעביר את התמונה כהשתקפות במראה. כלומר, אותה תמונה אבל הכיוונים משתנים. אני חושבת על תהליך ההדפס בהקשר הזה. עבודת התחריט דרשה תשומת לב רבה והיה בה משהו מדיטטיבי עבורי, הדימוי מתגלה לאיטו מתוך הרקע, כתעלה עמוקה ולבנה. תוך כדי העבודה עלתה בי תחושה של בלבול לגבי התוצאה, לא ברור מה יראה בסופו של דבר בהדפס עצמו. יש בעבודה משהו מרגש, רצון להתגלות, ולבסוף תמונה על הדף. האם היא מציגה את מה שניסיתי להציג? האם היא מעבירה את תחושת העומק שהייתה לי בזמן החריטה, את החוויה של הקילוף, להיכן נעלמו השכבות? התהפכו הכיוונים. זה לא בדיוק מה שהתכוונתי.. אני מחפשת את הרעיון המקורי שלי בתוך התמונה. התמונה מחזירה לי השתקפות של מה שרציתי להביע, תופסת חלק מהדבר. משהו חסר. אני חושבת בהקשר הזה על החוויה כשאתה לא מצליח להעביר את ההרגשה שלך עד הסוף באמת. על הפער שנשאר תמיד בין הסיפור לבין החוויה. היום היה מקרה עם אחד הנערים, א.ג. שהגיע לסטודיו ודפק על הדלת ללא הפסק, כבר חמש דקות לפני מועד פתיחת הסטודיו לפעילות. זהו דבר החוזר על עצמו באופן קבוע ומרגיז כבר מספר שבועות. עניין היוצר אצל הצוות מירמור וכעס ולמרות הסברים ובקשות להמתין מבלי לדפוק על הדלת עד לפתיחתה הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב. במהלך התקופה הצוות חוזר ועוסק בשאלה מה העניין? מה מסופר לנו דרך המחווה הזאת, שאנו חווים אותה כמציקה ומעצבנת. באחת הפעמים אמרה אחת הנערות שהדקה שלפני פתיחת הדלת היא הכי קשה כי כבר קשה להם להתאפק. בנוסף חשבנו על הדפיקה בדלת לפני הזמן כאמירה – “אני קיים”, “אי אפשר להתעלם ממני”, “מגיע לי”, “אני רעב” וכניסיון ליצירת קשר. לרוב אנחנו משתדלות לא לפתוח את הדלת בזמן הזה, לבקש שימתינו, להגיד – עוד חמש דקות, או להזכיר שהדלת תיפתח כמו תמיד, בחמש ושלושים.    בכל מקרה היום, פתחתי את הדלת וביקשתי שימתין לשעת הפתיחה מבלי לדפוק בדלת. א פתח בדברים ואמר שיש לו שאלה, עניתי שיוכל לשאול כשיהיה הזמן להיכנס ושעכשיו זה לא הזמן. הוא התעקש ואני התרגזתי, אמרתי לו שזה לא הזמן ושאני לא מוכנה להקשיב עכשיו וסגרתי את הדלת. א נעלב ואני הרגשתי אשמה. הייתי תקיפה, לא אמפטית, לא הסכמתי להקשיב. הייתי חסרת סבלנות וכעוסה. אמרתי לצוות שאני מרגישה שהגזמתי ואני חושבת שהוא נעלב. שאני מצטערת שלא הצלחתי לווסת את עצמי אבל הדפיקות על הדלת נכנסו לי מתחת לעור. האפשרות להגיד לצוות את הדברים באותו הרגע עזרה לי להפחית את תחושת המתח לקבל מהם תמיכה וגם שותפות בהתמודדות עם הסיטואציה. כשפתחנו את הדלת א’ לא נכנס לסטודיו. הוא עמד בכניסה ואמר שהוא לא מתכוון להיכנס. ניגשתי ואמרתי שאני מתנצלת שדיברתי לא יפה והוא התרחק. אמרתי שאני חושבת שהעלבתי אותו בתגובה שלי ושאני אשמח אם הוא יחזור… הוא נעמד במרחק מה ואמר “יום בנעימים. יום בנעימים. יום בנעימים” שאלתי אם “יום בנעימים” הכוונה שהוא לא רוצה לדבר איתי. מכיוון שלא השיב נכנסתי חזרה. אחת הנערות פנתה אליי והתחלתי לעבוד איתה, המחשבות שלי היו עסוקות ב-א’ אבל לא היה לי מה לעשות בעניין ורק קיוותי שהוא יחזור. א’ חזר לדלת וצעק שהוא יותר לא יבוא לסטודיו לעולם ושהוא יספר הכול לאורן, רומי ניגשה אליו והתנהלה בניהם שיחה על סף הדלת (רומי, דברת –  אשמח אם תוסיפו פרטים) בשלב מסויים הוא נכנס לסטודיו והתיישב במרחק ממני. הוא הצהיר – ש”כדאי שיתנצלו!” שאלתי אם הכוונה אליי, שעליי להתנצל. הוא אמר – כל מי שצריך. אמרתי לו שאני מצטערת שהגבתי בחוסר סבלנות ודיברתי לא יפה, הסברתי שהתרגזתי מהדפיקה בדלת והייתי עצבנית לא הצלחתי לשלוט בעצמי ואני מצטערת. הוא אמר, בסך הכול רציתי לשאול שאלה אם אפשר לפתוח את הדלת לפני הזמן. אמרתי שכבר דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים וזה מרגיז שהוא ממשיך. בנתיים דברת ניגשה לילדה שאני עבדתי איתה והמשיכה את העבודה איתה. א’ אמר – אני אגיד לאורן מה שעשית. אני- מה שעשיתי היה לא בסדר א’ – נכון ואני אגיד את זה לאורן אני – אתה צודק, זה חשוב להגיד את זה למישהו א’- כן שזה לא יקרה עוד פעם. אני – נכון א’- אני אגיד לאורן אני – כן, אם עשו לך משהו לא בסדר זה חשוב להגיד למישהו שאתה סומך עליו. א’ – גם שלא יקרה לעוד ילדים אני – נכון, זה חשוב לך שזה לא יקרה גם לעוד ילדים תוך כדי הדברים האלה הוא עיין בחוברת אוריגמי בשלב מסויים הוא אמר שהוא לא יודע מה לבחור לעשות , אני התעניינתי והוא שיתף אותי בהתלבטות. בסופו של דבר ניסינו להכין קופסא מנייר. אני מנייר אדום והוא מנייר ירוק. אבל לא הצלחנו. א’ הציע להכין את הקופסא מעץ וכך עזרתי לו לתכנן ולנסר את קופסת העץ. לחזור להתנסות עם ההדפס, יכולתי להרגיש איך א’ מנסה להעביר אליי משהו, התגובה שלי הייתה מאכזבת, ולא מספקת ועוררה בו תסכול ועלבון. למרבה המזל (ממש חששתי שלא יחזור!) הוא הצליח לחזור ואני יכולתי להתמסר להעברה שלו עד שהדבר החשוב נאמר וקיבל תוקף. צוות הסטודיו החזיק יחד את הסיטואציה ואפשר לו להגיב בפיצול עד לרגע שבו הוא היה מסוגל לשאת את המורכבות של היחסים.

בעקבות ההדרכה שלנו היום שבה גם היתה סדנת הדפס, פגשנו את הנושא של פיצולים בתוך הצוות. הצוות תיאר מצבים רבים שבהם ילדים מביעים העדפה לעבוד עם אחד.ת מחבר.ות הצוות, תוך דחיית מטפל.ת אחר.ת שנוכח.ת בסטודיו. הביטויים של הילדים מזכירים ביטויים של שעיר לעזאזל, ביטויים פוגעניים שמבטלים את האפשרות להיעזר ע״י המטפל.ת הפנוי.ה בסטודיו.  היה נשמע שהצוות סופג את האמירות הללו, תוך אמונה שיתרחש תהליך, לכיוון של אמביוולנטיות וקבלה. נכחנו בפגישת ההדרכה עם החוויות הלא פשוטות והמכאיבות הללו, ואחת האפשרויות שעלו, שהילדים משחזרים משהו בסטודיו שנובע מתוך עולמם רק הפוך-  המטפל.ת שמנסה להושיט עזרה, נפסל.ת בגסות, כשעיר לעזאזל, ואין לו/לה שליטה על כך (למרות הבעת הרצון הטוב לסייע, תגובת האובייקט היא תוקפנית ופוסלת). ייתכן כי הילדים מפגישים את הצוות בחוויות הללו, משום שאלו הן חוויות לא מעובדות שלהם עצמם. יצירות האמנות שהיו בהדרכה בטכניקת ההדפס- המחישו תמת נוכחות מול היעלמות של קוי מתאר. ואולי קשה להישאר נוכח במקומות הללו בסטודיו, ולהנכיח את חוויית הכאב והפגיעה.  ייתכן כי תיאור פנומנולוגי עדין של חוויית הפגיעה של המטפל.ת יוכל לסייע לילדים לעשות חיבורים ומנטליזציה. כך למשל, אפשר לומר ״אני מרגישה שאני עכשיו בתחתית סולם העדיפויות כאן״ או ״אוי, ממש רציתי לעבוד איתך, אבל הבנתי ממך שאת ממש לא רוצה שאתקרב/את העזרה שלי/ לעבוד יחד איתך״. בעבודה טיפולית היינו חותרים לנסות להבין האם החוויה שלנו כמטפלים (דחויים/לא שווים/שק איגרוף) מוכרת לילד.ה. גם בסטודיו ניתן יהיה להגיע למקומות הללו, לאחר כינון ברית ובדיקה האם הנסיבות יאפשרו דיבור אינטימי או קבוצתי מהסוג הזה.

תיאור קצר של מקרה שקרה השבוע שעבר עם פ’ והמשיך גם השבוע. מתאריך 3.11.2020

ילדה צעירה כבת שש-שבע, נכנסה נסערת לסטודיו ותיארה בדמעות בפני רומי סרט מפחיד שראתה ועשה לה סיוטים. לאחר מכן רומי שיתפה שהיא תיארה שאלו תכנים שלא תואמי גיל שהיא רואה בסמארטפון שלה בלילה- למיטב זכרוני אמרה שהם אמרו לה לא לראות אבל היא מתפתה רואה בלי שיודעים. אני שמעתי משו מהצד שקשור בפחדים וחשיפה למדיה אבל לא את התוכן. לאחר מכן הצליחה להרגע ועבדה בסטודיו ובהמשך סיפרה דברים דומים גם לדברת- בצורה קצת יותר מאורגנת ופחות בחשש.

עלתה שאלה האם לפנות למשפחתון משום שנראה שהילדה חשופה לתכנים לא מותאמים ויש בעיית מוגנות- לא היה ידוע לנו האם הדבר ידוע ואם כן האם מטופל כראוי הכי נראה שממש חוותה פגיעה ושהעניין ממשיך.

השבוע הגיעה פ’ שוב לסטודיו בליווי בת שירות אך לא התקרבה וחיכתה בקצה השביל. י’ ילדה אחרת מהסטודיו מהמשפחתון של פ’ יצאה לקראתה וניסתה לשכנע אותה וגם אני. לבסוף הסכימה להיכנס רק לרגע קצר, אמרה שמפחיד אותה שסוגרים את הדלת ושוב נראתה נסערת וסיפרה על פחדים בגלל הסרט המדובר. בהמשך השלימה י’ פרטים נוספים ואמרה שמדריכי המשפחתון אמרו לה שאסור לדבר על זה כי זה מחזיר לה את הפחדים. וגם שי’ אחראית ללוות את פ’ בחזרה אחרי הסטודיו כדי שלא תסתובב לבד.

אז עכשיו ידוע לנו שהעניין מטופל, ויחד עם זאת עולה השאלה מה לעשות?

האם לפנות למשפחתון? לצוות הטיפולי? האם לסמוך על כך שהדבר כבר מטופל וידוע בכפר? האם לא לדבר איתה על כך הסטודיו כדי להוסיף לפחדים, או דווקא כן? ומתי נכון ליצור קשר עם משפחתון?

אשמח לשמוע ממי שנכחו בסיטואציה אם יש לכן מה להוסיף, ובכלל מה דעתכם?