The Edited Issue

• חני אסיף

  ילד בן 7 מגיע לסטודיו באופן קבוע, 4 פעמים בשבוע. הגיע לכפר בתחילת השנה כך שההוצאה מהבית עודנה טריה. בתחילת… ילד בן 7 מגיע לסטודיו באופן קבוע, 4 פעמים בשבוע. הגיע לכפר בתחילת השנה כך שההוצאה מהבית עודנה טריה. בתחילת השנה, השתמש בסטודיו ובחלל, יצר, דיבר, יצר קשרים עם אנשי הצוות ועם הילדים.   בחודש האחרון התנהגותו השתנתה והוא מתקשה להישאר ביצירה. הוא מאתגר את גבולות הסטינג בכך שמכבה את האור בסטודיו, מדבר בצורה לא נאותה לילדים ולאנשי הצוות ויוצר סיטאציות תוקפניות בחלל, כיבוי האור, כניסה לחדרים השונים כולל חדר הצוות, נגיעה ביצירות של ילדים אחרים, הישכבות על הרצפה, צרחות, מגע לא מותאם, צחוק ואף לעג.

  (צפיה בדעה במקור)

• חני אסיף

  הדילמה הדילמה (צפיה בדעה במקור)

• Editor

  מצד אחד נדמה שאת יצר ההרס הזה עלינו לשרוד, נראה כי ליצירת ההרס בחלל יש משמעות עבורו והפסקה מידית של… מצד אחד נדמה שאת יצר ההרס הזה עלינו לשרוד, נראה כי ליצירת ההרס בחלל יש משמעות עבורו והפסקה מידית של כך על ידי חוקים נוקשים לא תאפשר לו את ההתנסות הזו בהרחבת הגבולות ובהרס מבלי שהאובייקט יהרס או מבלי שהאובייקט ימחק אותו ואת הרצונות שלו. (צפיה בדעה במקור)

• Editor

  בסטודיו יש ילדים נוספים המושפעים מהעשייה שלו בחלל, עלולים ללכת בעקבותיו או להיפגע ממנו. פגיעה בחלל הסטודיו משמעותה פגיעה גם… בסטודיו יש ילדים נוספים המושפעים מהעשייה שלו בחלל, עלולים ללכת בעקבותיו או להיפגע ממנו. פגיעה בחלל הסטודיו משמעותה פגיעה גם בהם. אם כך, אולי עלינו להיות יותר חד משמעיים בכללים ובחוקיות של הסטודיו. עד כמה עלינו לאפשר ועד כמה עלינו לעצור? (צפיה בדעה במקור)

• חני אסיף

  הדיון הדיון (צפיה בדעה במקור)

• מיכל בת אור

  מתוך קריאת המקרה, ניכר שיש משמעות מאוד גדולה לנוכחות של הילד בסטודיו. הוא מגיע 4 פעמים בשבוע, הוא מעבד אובדן… מתוך קריאת המקרה, ניכר שיש משמעות מאוד גדולה לנוכחות של הילד בסטודיו. הוא מגיע 4 פעמים בשבוע, הוא מעבד אובדן של בית, ונראה שכעת התהליך עבר מדרגה נוספת שבה יוצאת האגרסיה כשהיא חזקה ומבקשת התייחסות (כלומר, לא ניתן להתעלם ממנה). בהשראת המאמר על קורבניות כמצב עצמי, אשר כוללת בתוכה התקפה על האחר, יכול להיות שהתזוזה לכיוון של אגרסיה דווקא מספרת על תזוזה מהמצב של קורבן פסיבי. אולי, דרך תוקפנותו, הוא מבקש את התייחסות הסביבה המטפלת כדי לסייע לו לעבד חלקים מהזכרונות הטראומתים שלו. איני יודעת מה עבר בחייו, ואולי יהיה אפשר לכתוב לנו לפחות משהו בהקשר זה?   מסקנות נראה לי מכאן שחשוב להכיל ולהציב גבולות, ודרך ההתנהגות השומרת שלנו, לומר משהו שיתכתב עם שמירה מפני פגיעה, ושכך אנו שומרים גם עליו. עוד משהו שיהיה אפשרי לחשוב עליו זה להציע לו דרך באמנות לבטא את הזעם. אולי ביצירת מסכה של מישהו כועס למשל? או להכין חומר גלם לעיסת נייר דרך קריעת עיתונים? או חומרים אחרים שאיתם הילד מחובר? (צפיה בדעה במקור)

• עירית בירגר

  כמה מחשבות... אני חושבת שבמקרה כזה לא מדובר בשני צדדים של אותה המטבע כפי שמוצג בכותרת של המקרה- לאפשר/לעצור. בהמשך… כמה מחשבות... אני חושבת שבמקרה כזה לא מדובר בשני צדדים של אותה המטבע כפי שמוצג בכותרת של המקרה- לאפשר/לעצור. בהמשך לדברים שכתבה מיכל יש מקום גם לביטוי של הרס- רק שבגלל העבודה במודל של הסטודיו הפתוח צריך למצוא דרך לאפשר לילד להמשיך להגיע לסטודיו אך לעצור את ההתנהגות כשפוגעת באחרים באופן מוגזם (לא נראה לי שאפשר להמנע מפגיעה באחרים בכלל במצבים כאלה אחרת לא יהיה תוקף להתנהגות). כחלק מהחיפוש של איך להתמודד בצורה מיטבית עלתה כמובן גם האפשרות שכך לא יוכל להמשיך להגיע לסטודיו- ולפי מה שהבנתי פעמיים קרה שהילד הוצא מהסטודיו לרגעים כדי לנהל עמו שיח על איך אפשר ואי אפשר להתנהל בסטודיו. נראה לי שהאימטרציה שלנו והשיח בינינו עליו קידם מאוד את הההבנה שלנו ואתואת ההתקד שלו ושעצם השיח הפתוח איתו על הקושי להכיל את ההתנהגות שלו בסטודיו איפשר תנועה וגם הבנה שלו (ושלנו) שהוא באמת ובתמים לא מבין כיצד ועד כמה התנהגותו פוגעת באחרים. באחת הפעמים האחרונות שבהן הגיע לסטודיו באמת נראה שהבנות אלו החלו לתפוס מקום אצלו והוא הצליח לרסן מעט את ההתנהגות שלו, ואף לחוש בעצמו את הפגיעה שחווה ילד כאשר מכבים לו את האור במהלך העבודה (מנהג שהחל לבצע גם ילד אחר בעקבותיו). מעבר לכך, אני חושבת שיש בו מקום שמבקש "להציק" כשחזור של חוויות שחווה, ואולי אף לייצר חוויה של דחייה/נפרדות ובחינה של הגבולות של המטפלות והילדים כלפיו, כל זאת כחלק מבניית מקום בטוח, שיהיה "שלו" (צפיה בדעה במקור)

• מיכל בת אור

   אני רוצה לחדד את ההיבט שלמעשה דרך אנאקטמנט שלו בסטודיו, ובהפגן של מצב עצמי תוקפני, הוא מחייה את הסיפור שלו.…  אני רוצה לחדד את ההיבט שלמעשה דרך אנאקטמנט שלו בסטודיו, ובהפגן של מצב עצמי תוקפני, הוא מחייה את הסיפור שלו. אכתוב פיסקה מתוך המאמר על קורבניות פוסט טראומתית שלדעתי מאוד מבהיר את הסיטואציה ונותן רמז להמשך “בעקבות דיוויס ופראולי (1994) אציע כי באופן עמוק, לא מודע, המטופל עצמו שואף לפגוש במטפל אדם שמוכן להתמודד מול כוח וכוחנות, גם אם זו תוקפנותו הקורבנית של המטופל עצמו. מפגש כזה עוזר לו להפנים דמות שמוכנה לעמוד מול דיכוי ולשמור על עמדותיו, דעותיו ורגשותיו.  על כן ייתכן כי באופן לא מודע מפיקים המטפל והמטופל במשותף רגע של שיחזור ועמו האתגר של העמידה מולו. הזדהות עם מטפל שמבטא את עצמו באחרות אותנטית יכולה לחולל תקווה מקבילה אצל המטופל שיום אחד יוכל אף הוא לעמוד מול המאיימים עליו ולא רק מול אלה המרצים אותו״ (צפיה בדעה במקור)

• 

  בר בן ישראל

  ביום ראשון הגיעו לסטודיו 12 ילדים. ט' הגיע פעם ראשונה לסטודיו אחרי חופש חנוכה. הוא היה נסער מאוד, ומיד החל… ביום ראשון הגיעו לסטודיו 12 ילדים. ט' הגיע פעם ראשונה לסטודיו אחרי חופש חנוכה. הוא היה נסער מאוד, ומיד החל להטיח בקבוק פלסטיק בשולחן, לטפס על שולחנות ולהטיז ספריי צבע. הזכרתי לו את כללי הסטודיו והייתי צריכה לקחת ממנו את הגואש כדי שלא יתיז על ילדים. ניסיתי לעבור לעבוד איתו על נייר חום על הרצפה, ולצייר את הגוף שלו.  הוא הסכים אך מהר מאוד חזר להשתולל, ואני הזכרתי לו את הכללים והחוקים שלי הסטודיו. הוא כעס ואמר שאם ככה אז הוא הולך. יצאתי אחריו ואמרתי לו שנשמח שיהיה בסטודיו כל עוד נדבר רגע על הכללים. הוא החליט לחזור וניסה בכוח לפתוח את הדלת. ביקשתי ממנו לחכות והוא נשך אותי בכף היד, נתן לי סטריה, הלך להביא מים מהמרזב והחל לשפוך עלי. נכנסתי פנימה במטרה לקחת את המעיל שלו ולשלוח אותו חזרה למשפחתון, הוא התפרץ לסטודיו והסתגר כמעט את כל זמן הסטודיו בחדר על ענבל, בזמן שהוא צורח והיא מחזיקה/מחבקת אותו. שאר הילדים המשיכו לעבוד והיו מאוד סוערים ומודאגים מהצרחות. ברבע שעה האחרונה הוא חזר לחלל המרכזי, וענבל ביקשה שאסיים איתו את העבודה שהתחלנו על קונטור הגוף. הוא בחר בגואש, והחל למרוח את הידיים והרגליים שלו בצבע, תוך כדי מלכלך גם את הבגדים שלי, קצת בכוונה וקצת בטעות. עזרנו לו להתנקות,והוא הלך למשפחתון בבקשות שלא נספר כלום למדרכים שלו. אני יצאתי באותו היום מהסטודיו מבולבלת ועם רגשות קשים. הרגשתי שה"ההכלה" שאנחנו מבקשות לתת לו באה על חשבון הביטחון האישי שלי וחוסר שמירה עלי כמטפלת. זוהי לא הפעם הראשונה שט' מכה אותי, ושוב אני נדרשת לאפשר לו ,במקום להציב גבול ברור שהתנהגות שכזו לא מקובלת בסטודיו. אני מרגישה שברית טיפולית חייבת להגן על המטפל והמטופל, ובטח בחלל כמו הסטודיו, להגן גם על שאר המטופלים. הברית עם ט', נכון לעכשיו, בתחושה שלי לא מגנה עלינו, לא על שאר הילדים ולא עליו. העליתי זאת גם בישיבת צוות האחרונה, והייתי רוצה לבקש שוב, שנחליט בצוות מה אנחנו עושות במקרה כזה של אלימות. מתוך האירוע הזה אני רוצה שינוסחו כללים ברורים מה עושים במקרים של אלימות בסטודיו (צפיה בדעה במקור)

• Editor

  מסקנות מסקנות (צפיה בדעה במקור)

• מיכל בת אור

  מסקנות: המקרים שחני ובר העלו, מזמינים אותנו ואפילו מחייבים בעיני לחשוב על כללי פעולה במקרים של הבעת תוקפנות שמסלימה לאלימות… מסקנות: המקרים שחני ובר העלו, מזמינים אותנו ואפילו מחייבים בעיני לחשוב על כללי פעולה במקרים של הבעת תוקפנות שמסלימה לאלימות כלפי הצוות ו/או הילדים. אני אציג כאן רצף שנע מביטוי של תוקפנות לאלימות.  כשתוקפנות מובעת כלפי ציוד (כמו נעיצת מספריים על שולחן) אפשר להציע חומר שיוכל להכיל את ההרס: כמו במקרים שבהם הצוות הציע קלקר כמצע לנעיצת המספריים. האמנות מאפשרת שלל אפשרויות להבעת תוקפנות: כמו יצירת מסכה של מישהו כועס למשל, או חיה חזקה, הכנת חומר גלם לעיסת נייר דרך קריעת עיתונים, או ריסוק של נייר בעזרת אבנים ומים בתוך בקבוק שמשקשקים. חשוב שהחומרים והמדיה יהיו קרובים לילד. אולם, כשילד אלים כלפי ילדים/כלפי הצוות, צריך להיות ברור שהוא לא יכול להישאר בסטודיו. מישהו מאיתנו צריך קודם לומר לו שכך הוא לא יכול להשאר (כי עבר על כלל/חוק יסודי: ״בסטודיו לא אלימים כלפי ילדים/צוות״) ואם לא מצליח להירגע, מישהו מאיתנו מלווה אותו החוצה עד למשפחתון. במפגש עם הורי המשפחתון צריך להסביר מה קרה, ולהזמינו בחום לחזור לעבוד ביום אחר, כשיוכל לשלוט על התנהגותו. לאחר מכן, חשוב לשוחח עם העו״ס שמטפל בילד, ולהתייעץ ולחשוב מה אותו ילד עובר. אני מזמינה אתכם לחשוב ולהציע כללים עבורינו במקרים כאלו, אפשר גם לקחת את הזמן ולדבר על זה בהדרכות ולחשוב על דרכים נוספות ועל המשך ניתוח המקרה שבר העלתה. יש שם עוד כמה נקודות לחשיבה: ההחזקה של ילד סוער? החזרתו לפעילות הקודמת? השימוש בגואש? כל אלו נקודות למחשבה ויש עוד רבות. (צפיה בדעה במקור)