סוגיית הכניסה למרחב הביניים עלתה בסמינר ההדרכה שלנו בתקופה של סגר הקורונה, ב 29.9.20, בתקופה של עומס לחצים, אי וודאות וחרדה. למעשה, כשהמציאות מציפה אותנו בלחץ ובמצוקה, יש הרבה פעמים קושי להכנס למרחבי ביניים. אנחנו נשאבים למציאות, דרוכים, צורכים הרבה חדשות וידע, כשלעומת זאת, איזורי הדמיון, המשחק והיצירה מקבלים הרבה פחות מקום.
הדסה לכמן, כותבת המאמר על קשיים להכנס למרחב הביניים של ילדים, אשר מציאות חייהם היתה טראומתית ומציפה ביותר.
לכמן נשענת על ההגדרה של וויניקוט: משחק משמעו שימוש בדמיון כגשר דו-כיווני בין עולם פנימי לעולם חיצוני. הגשר הזה, מטרתו ליצור דיאלוג ולסייע בקידום הסתגלות, התפתחות, בניית הפנמות, הזדהויות, פתרון קונפליקטים. בעזרת היכולת הזו לתווך בין העולמות הפנימי והחיצוני, אנו בונים את הזהות העצמאית שלנו.
בשני הסוגים של הקושי להכנס למרחב הביניים, הילד נראה עסוק בעיסוקים חזרתיים, מונוטוניים וסטטיים. אין התפתחות בתוך הפגישה. זה נראה כמו ריטואל חזרתי. המטפל חש בהעברה הנגדית שלו: תקיעות ושיעמום. המטפל חש שהילד לא באמת זקוק לו, ולא באמת נעזר בו, או משתמש בו.
שני הסוגים וההמלצות הטיפוליות:
1. ״כביכול משחק״- השתקת תחום המציאות. (המציאות כלכך בלתי נסבלת שהילד מתעלם ממנה). הדמיון משמש עבור הילד כמפלט, כהגנה מן המציאות. הילד עסוק בריטואל שרק נראה משחק. אבל לא באמת (למשל הלבשה והפשטה חוזרת של בובות, מבלי לשחק. וביצירה: ערבוב צבעים שלא מוביל לציור, הדבקה של מדבקות באופן טכני וחזרתי שלא מוביל לאיזו צורה או כוונה). לכמן מציעה להביא למפגש את המציאות בהדרגה ובעדינות, והיא מתכוונת לנוכחות המטפלת (למשל יצירת אינטראקציה בין המטפלת לילד). בהדרכה הובאה דוגמא שבה מ. תפר באופן חזרתי לחיית המחמד של משפחתו כריות ושמיכה. כרמית חשה חוויה של דחיפות הזמן, וכמו חשבה כיצד התהליך היצירתי הזה יוכל להיות מואץ. התחושה שהובאה היא של חזרתיות. באחת הפעמים קרן שאלה את מ. האם יש לו שמיכה במשפחה שלו, ומי תפר אותה. מ. השיב לה באופן ממוקד ולעניין על שאלתה (קרן זיהתה זאת כהתקדמות, כי פעמים רבות הוא נוטה שלא להשיב על שאלות שמופנות אליו). ניתן לראות שבתוך הבועה החזרתית, נוצרה שיחה, שבה קרן הפגישה אותו עם הסובייקטיביות השואלת והמתעניינת שלה.
2. ״מעשיות ומציאותיות יתר״- השתקת עולם הדימיון. כאן יש בריחה הגנתית לעיסוק קונקרטי בתכנים מעשיים בלבד, ללא כל נפח פנימי של משמעות. לדוגמא: הבובות הן אובייקטים מפלסטיק, הציור הוא רק קוים על הדף. בסטודיו נוכל לראות זאת כהתעסקות בספירה של צבעים, חידוד, סידור של חפצים, ניקיון של מכחולים. בסוג זה לכמן מציעה לעזור לילד/ה להכנס בהדרגתיות לעולם דמיוני, לא מאיים. הדוגמא שהיא מביאה היא של ילדה שמרוקנת ומכניסה שוב ושוב את רהיטי בית הבובות, מבלי לשחק. המטפלת הביאה לה פלסטלינה ורודה (חומר חדש ממרחב הביניים ובצבע ורוד שאינו מאיים) והילדה הגיבה לכך ברצון לבנות רהיטים מהפלסטלינה וגם משפחה. הדוגמא מהסטודיו היא של מ. אשר בשנה שעברה פוררה שוב ושוב גירים. הצוות החל ליצור עמה קשר, והקשר הזה למעשה הפך למעין גשר, שאיפשר לה לזוז לכיוונים של ביטויים סימבוליים יותר. רומי סיפרה שבאחת הפעמים מ וע. היו עסוקות בלהכין מאכלים מפלסטלינה. מ. שאלה איזה אוכל אפשר להכין מכל צבע. לבסוף הכינה עוגת יומולדת. הצוות שרו לה שיר יומולדת. לפני שמ. יצאה מן החדר, רומי אמרה לה ״מזל טוב מ.״ ומ. השיבה- אין לי באמת יומולדת היום, ונפרדה לשלום. הדלת סימלה את הסף של מרחב הביניים.
גם אוגדן בספרו מצע הנפש, כותב על המרחב הפוטנציאלי. הוא מוסיף על ההבחנה של לכמן עוד שני סוגים, כשנדמה לי שרק אחד מהם יכול להתאים עבורינו. הסוג הנוסף הוא כשיש דיסוציאציה של המציאות והדמיון, כלומר יש או מציאות או דמיון. אין את הגשר ביניהם. נראה במקרים כאלו או מציאותיות יתר או את כביכול המשחק קיימים לסירוגין.
