ה’ ילדה בכיתה ז’ שמרבה לבקר בסטודיו מאז הקמתו . לה’ 3 אחים והיא לרוב מגיעה עם חברות ועם אחד מאחיה. במהלך השנים שהיא פוקדת את הסטודיו היה נראה כי היא שומרת סוד ומקפידה שגם אחיה לא ייחשפו. כאשר מנסים לדבר אתה על רגשות היא הודפת ומבקשת “שלא יחפרו לה”… לאחרונה היא נפתחה יותר ומספרת לנו על הסבא וסבתא שלה (שאצלם הילדים נמצאים כשהם לא בכפר) ועל חיות המחמד שלה.
באחד הימים ה’ ביקשה את עזרתי ביצירת משחק מחוטים עבור הכלב שלה. היצירה המשיכה יצירה אחרת של בית לכלב שה’ עבדה עליה בהתמסרות ובמהלך כמה מפגשים. ה’ ביקשה ממני שאחזיק ואמתח לה את קצה החוט בזמן שהיא מייצרת חוט ארוך (כ-3מטר) וצבעוני מכמה גלילי חוטים שונים. הפעולה הייתה חזרתית וכללה שימוש במרחב באופן של התקרבות- התרחקות שלנו אחת מהשנייה. לאחר מכן ה’ החלה לקפל את החוט הארוך והצבעוני וייצרה מאין קשרים ממנו. במהלך יצירת הקשרים היא ביקשה שאני אחזק עבורה את הקשר ע”י משיכה של הצד השני (היא מושכת בקצה אחד ואני בשני). על פי בלייקמן ושות’ (Blakeman et al, 2013), עבודת החוט היא דרך לא מילולית לתקשורת, אמצעי לספר סיפור. בנוסף לכך, החזרתיות של הפעולות עשויה לספק ארגון וסדר פנימי בתוך סביבה כאוטית. כמו כן למלאכת החוט בטיפול יש איכות של חניכה נשית, של העברת ידע מדור לדור, והחוט הוא אמצעי חיבור אינטימי בין המטפלת למטופלת.
במהלך העבודה ה’ החלה לספר לי שהיא אינה בקשר עם אימה. היא שיתפה בתחושות של כעס רב כלפיה וכלפי משפחתה. ה’ סיפרה כי היא זוכרת שהיתה קטנה והקיאה ואימא לא קמה מהמיטה לעזור. היא אמרה שאימא מנסה ליצור איתה קשר וכתבה לה מכתב אך היא לא מעוניינת לקרוא אותו ולא רוצה לסלוח לה. בשפתה- “היא מחקה אותה”. בכל אותו הזמן אנחנו ממשיכות לייצר את החוט לכלב. העבודה נעשתה במרכז החלל , בקרבת השולחן המרכזי. הפתיע אותי שה’ ,שעד היום שמרה כל כך חזק על סודה, בחרה לשתף אותי בתחושות וחוויות כל כך חזקות וכל זה כאילו כלאחר יד. על פי מון (Moon, 2010), אובייקטים שנוצרים בטיפול באמנות מייצגים את האינטראקציה בין המטפל למטופל ומתווכים בין הפנימי לבין המציאות החיצונית. האובייקטים הם צינורות אל המחשבות, הזיכרונות והרגשות של המטופל, וככאלה הם משמשים כלי קונקרטי עבור המטופל לספר את סיפורו האישי.
אני בעיקר הקשבתי בשקט ומידיי פעם שיקפתי את הרגשות שלה , אמרתי – “זה בטח מאוד קשה להרגיש ככה, היית חולה וצריכה אותה והיא לא היתה שם… ועוד… וינקוט (1995) מייחס חשיבות רבה לתפקיד האם כראי לילדה. הוא מציין כי בהתבוננותה של האם בתינוקה ובילדה היא משקפת ומחזירה לתינוק את העצמי שלו. לגישתו, תפקיד המטפל לשקף את מה שהמטופל מביא.
באיזה שהוא שלב היא אמרה לי – זה מוזר שאת לא מנסה לשכנע אותי לסלוח לה. ואני אמרתי שרק היא יכולה להחליט אם ומתי לסלוח ושאני מבינה אותה. הייתה לי תחושת הזדהות חזקה עם הכעס של ה’ כלפי האם. כפי שמציעה אורבך (2003), המפגשים הלא מילוליים של המטפל והמטופל, הקשורים בעשייה ובמגע עם חומרים, מחיים חוויות אימהיות קדומות, משחזרים מציאות קדומה של זיכרונות-אני טרום מילוליים של קרבה והתמזגות עם האחר.
