ביום 29.12.2020 הגיע הצמד ה.ג. ואחיה א.ג. לסטודיו. לא יצא לי להיות איתם לאורך כל המפגש כי סייעתי לשתי מתבגרות שנכחו. אך בשלב מסוים (לקראת סוף המפגש) ראיתי את ש’ ו- ה.ג. יושבות סביב השולחן המרכזי, מקשקשות וכותבות דברים על הנייר החום, כאשר א.ג. לא מרוצה מהמצב ומבקש שיפסיקו. ה.ג. ו- ש’ ציחקקו וכתבו: “א. הכלבלב”. א.ג. נעלב ויצא מהסטודיו.
יצאתי אחריו וראיתי שהוא עומד ליד הדלת כאשר ראשו מושען על הקיר. עמדתי לידו וניסיתי להבין מה קרה בפנים. לא שיתף פעולה, לא זז ולא דיבר. ציינתי בפניו שראיתי מה שקרה ושכל אשר הוא מרגיש מוצדק. ביקשתי ממנו רשות להיכנס ולדבר עם ש’ ו- ה.ג. ולבקש שימחקו את מה שנכתב. ובעצם ביקשתי להיות עבורו קול כאשר קולו שלו נאלם.
אחרי שהן נענו לבקשה והובהר בפניהן גבול השמירה על הנוכחים בסטודיו, חזרתי החוצה וישבתי בקרבתו של א.
באותו רגע הבנתי שזו ההזדמנות שלי לדבר אליו כנפרד, כיחיד. ולא כצמד או בזוג (במיוחד כשמדובר בילד השקוף של משפחת ג’. הרי מ’ אחיהם הקטן קיבל יחס אישי ונפרד לאורך 3 השנים שהסטודיו פועל. כנ”ל ה’. אך א’ הוא זה שנשאר שקוף). דיברתי את הדברים שהיה לי חשוב שישמע; זה שהוא אהוב, שמור וחשוב עבורי ועבור שאר אנשי הצוות. זה שיש מקום לכל מה שהוא מרגיש ושאני פה בשביל להיות איתו ברגעים אלה. בשבילי זה היה מורגש שהוא מקשיב לכל מילה. ואחרי שניסיתי לבדוק מולו שוב ושוב מה יכול לעזור לו ומה מתאים לו כרגע -אך ללא מענה- אמרתי לו: אני לא באמת יודעת מה יכול לעזור, אני רק בודקת ומנסה, אולי אתה צריך רגע פה לבד. חשוב לי שתדע שאני לא עוזבת אני רק נותנת פה עוד אפשרות. אני לא נכנסת כי אני רוצה לעזוב אותך לבד פה, אני נכנסת וחוזרת עוד שתי דקות. גם כשאני בפנים אני איתך. ואני אפילו משאירה את הדלת פתוחה.
נכנסתי לסטודיו וראיתי שהוא נכנס אחריי, סגר את הדלת והתחיל לעבור בין המדפים. ה’ ניחמה אותו. ואז שניהם ניגשו לקרן כדי לסכם איתה את הדיון שהתחיל עם תחילת המפגש לגבי איזה עבודות הם ייקחו החוצה.
הזמן כבר היה לחוץ, ונשארו רגעים אחרונים עד סיום המפגש. ועלתה השאלה איך יהיה אפשרי לסכם דיון כאשר לא נשאר זמן.
ה’ האשימה את א’ על זה שהוא “בזבז” את הזמן. א’ מייד הביע אשמה וחרטה וניסה לתקן.
בסופו של דבר הם לקחו את העבודות שסיכמו לקחת ויצאו.
הסצנה בה ה’ ישבה עם ש’ ועשתה אקט שנחווה כפוגע עבור א’, בנוסף לסצנה בה היא מאשימה אותו על כך “שבזבז” את הזמן, הן לדעתי אינדיקציה וצורות פעולה בהן ה’ מנסה לומר שהיא מוכנה ליצור נפרדות.
ביום 30.12.2020, ה’ ו- א’ הגיעו לסטודיו באמצע המפגש. ראיתי אותם עסוקים בחיפוש אחר רעיונות ליצירה בנייד שלהם. ניגשתי אליהם לשאול לשלומם ולבדוק אם הם זקוקים לעזרה, ענו שלא והתרחקתי קצת. מייד אחרי זה ה’ קראה לי ושאלה: “את יכולה לעזור ל-א’?”. שמתי לב ש-א’ לא במיטבו (ראש כלפי מטה, עצוב, שקט…) ניסיתי להבין מה קורה, ואז ה’ התחילה לספר (חלק מהדיבור היה ישירות אליי ובחלקו האחר הופנה ישירות אליו): “הוא לא יודע מה לעשות. הוא רוצה שנעשה עבודה יחד אבל אני לא רוצה. אי אפשר שכל הזמן נעשה עבודות ביחד. א’ אתה צריך להתחיל להיות עצמאי, אין מה לעשות. אתה לא יכול כל הזמן להיות צמוד אליי ולעשות איתי עבודות. אתה רואה שאין לך עבודות משלך במדף כי אנחנו תמיד עושים יצירות יחד, עכשיו לי יש עבודות שאני יכולה לקחת, אבל אין לך עבודות משלך במדף. וגם הוא עושה דברים שאני עושה, נגיד בשנה שלא הגעתי לסטודיו הרבה אז גם הוא הפסיק להגיע, אתה לא צריך להפסיק להגיע כי אני מפסיקה. אם יש ימים שאני לא מגיעה אז גם הוא לא מגיע, למה שיפסיק להגיע, אתה לא חייב לעשות את מה שאני עושה. אני יכולה לעזור לך למצוא רעיון אבל אחרי זה אתה עושה את היצירה לבד, אני מוכנה לעזור רק ברעיון”.
בין משפט למשפט (ממה שאמרה ה’ לעיל) הייתה שתיקה. בתורי ניצלתי כל שתיקה כדי לתרגם את המשפט הנאמר לשפה המעודדת עצמאות ונפרדות אך ללא כוונות נטישה. ניסיתי בדבריי להביא את קולה של ה’ כשהיא מבקשת קצת מרחב אישי ונפרדות, יחד עם זאת, לשקף את הקושי שאני רואה אצל א’. ציינתי שאני רוצה לחשוב יחד איתם בקול רם איך אפשר להגיע לנקודת אמצע שבה נעזור ל- א’ ליצור בצורה עצמאית יותר וכך לאפשר גם לה’ את מה שהיא מבקשת עבור עצמה.
כאשר ה’ אמרה: “אני יכולה לעזור לך למצוא רעיון אבל אחרי זה אתה עושה את היצירה לבד, אני מוכנה לעזור רק ברעיון”. תירגמתי את זה ל: “זה נשמע שעדיין יש פה עבודה משותפת כי הרעיון יהיה משותף. את היצירה עצמה אתה לא עושה לבד… ה’ מייד המשיכה אותי: “אתה לא לבד פה כי בסטודיו יעזרו לך”. שמחתי לשמוע ש-ה’ סומכת על הסטודיו וסומכת שאחיה א’ בידיים טובות (הרי בשנתיים הקודמות הייתה תחושה שהיא מגנה עליהם מכל דבר כולל הסטודיו, כלליו ואנשיו). חיזקתי את דבריה ואת העובדה שהוא ילד יצירתי מאוד ושבדבריה של ה’ נשמע שהיא רוצה לאפשר מקום.
ה’ לקחה צעד אחורה והסתובבה קצת בסטודיו. א’ נשאר קפוא במקומו כמה רגעים ולאחר מכן התחיל לחפש במדפים ולעבור בין החומרים. היה נראה שהוא מסתכל עם העיניים אבל לא באמת. היה ברור שהעיניים בוהות במדפים ובחומרים אך שאר חושיו עוקבים אחרי הודיה וכל כולו טבוע בתחושות של נטישה ובדידות.
כש-ה’ החליטה לצאת מהסטודיו היא הלכה ל-א’ שעמד עם הגב לכיוון שלה, וחיבקה אותו. א’ הרחיק אותה ואפילו קצת עם הפעלת כוח. ה’ לא ויתרה, הפעילה כוח נגדי, חיבקה אותו ויצאה.
א’ נכנס לחדר וישב מול המדף שלו. ישבתי לידו ושיקפתי שאני באמת רואה אותו ורואה את הקושי אותו הוא עובר. אמרתי שוב ושוב שהוא לא לבד, הוא שמור והוא אהוב ושאני איתו בדיוק בשביל שאני אחלוק איתו את הקושי.
א’ היה עם דמעות בעיניים ועם זאת, אף דמעה לא ירדה, אפילו לא בטעות.
אמרתי לו: “עצמאות היא בעצם כוח. יש הרבה חופש בחירה, אתה יכול לבחור מה לעשות ואיך לעשות ועם מי. אתה יכול לעשות כל פעם עבודה עם מישהו אחר, אני יודעת ששום דבר לא משתווה לעבודה עם ה’, אבל זו התחלה של משהו חדש”. נשארתי איתו בחדר עד שיצא לחלל המרכזי.
שוב חיפש ועבר בין המדפים. כבר לא היה זמן ליצור כי הוא היה צריך לצאת רבע שעה לפני תום המפגש, נשאר עד הרגע האחרון ויצא.
חזר כי רצה להגיד משהו ל- מ’ אבל לא באמת היה מה להגיד. רצה לחזור. ש’ ביקשה שיחכה לה. ויצאו יחד.
