במהלך מספר שבועות היה ד’ מוציא את שלל יצירות הפלסטלינה שלו ומשחק איתם על שולחן בצד הסטודיו כשגבו מופנה אלינו. התקשורת העיקרית שלו עם המטפלות הייתה תוקפנית וכללה בעיקר שלוש מילים – אל תסתכלי עליי!! (או אל תדברי איתי) כל ניסיון להתקרבות או לפרשנות נתקל בהקצנה של התגובה מצידו. ד היה מזמין באופן מאוד מסויים את מי שיראה את העבודות שלו (עמית- אתה מוזמן להרחיב אם תרצה, כי אני לא יודעת) מצד שני ד’ נעזר בצוות שיביא לו חומרים וכולי.
לאחר התבוננות של הצוות על התסכול שמתעורר בנו לאור הדחיה והתוקפנות של ד’ וההבנה כי הנסיון שלנו להתקרב נחווית עי ד’ כחודרנית, התגובות של הצוות כלפי ד’ עברו שינוי – הקשבה לבקשה כי לא יסתכלו עליו ושמירה על הגבולות שהוא דורש מתוך אמפתיה. לאחר שבוע ד’ הגיע והפעם הוא התיישב בשולחן המרכזי איתנו ועסק בפלסטלינה. הוא כחכך ונהם לכיוון מי שהסתכל עליו, אך היה בזה משהו משחקי ואנחנו הצטרפנו בחיוך לכחכוחים. בהמשך הוא עבד עם כל אחת בנפרד, וגם בצורה משחקית אמר להן להתרחק ולהתקרב, לשים או לא לשים וכולי… לא אפרט כאן את כל ההתרחשוץ אלא אציין שבסופו של דבר נוצרה דינמיקה חדשה, באמצעות משחק שהיה בשליטתו של ד’ ובקצב שלו, שהביאה להתקרבות ולבנייה של אמון הדדי.
