ד’ הוציא מהמדף שלו בובת פלסטיק. הוא פנה לעמדת הנגרות וביקש ממני עזרה. הוא החל לחורר את הבובה עם מקדח עץ . הוא רצה שאחזיק לו את המקדח בזמן שהוא מחורר וכעס עלי בגלל שלא החזקתי בעוצמה שביקש ( לעיתים רצה בחוזקה ולעיתים שהרפה ) . היה לי קשה להבין את רצונותיו. תוך כדאי שהוא מפגין כלפי כעס הוא נפצע בידו. הלכתי אתו לשטוף ולחבוש את הפצע והתנצלתי שלא שמרתי עליו כראוי. התחושה ביננו היתה קשה. הוא ביקש שלא אעזור לו יותר והרחיק אותי. בניגוד לפעמים הקודמות בהם ד’ בחר להתנתק (לשבת בפינת החדר עם הגב לסטודיו) הפעם הוא בחר לעמוד ליד השולחן המרכזי בצמוד אלי ולקרן (כשאנחנו יושבות משני צדדיו) ולהמשיך בפעולות ריטוש הבובה. הוא קרע אותה, צבע עליה, תלש בה חלקים ועוד. ביקש שלא נדבר אתו ואכן שתקנו. אני התבוננתי בפעולתו בקשב רב. תחושות קשות עלו בי- כעס, כאב, התעללות ,בחילה, עצב… העברה מתחושותיו של ד’ . לאחר מכן הוא הלך למדף שלו ושיחק שם עם יצירותיו במהלך כמה דקות. אני ניגשתי ושאלתי אותו מה קורה והוא אמר שהוא רוצה להיות שם קצת. לאחר כמה דקות הוא חזר לסטודיו וביקש לצאת. למרות שהשעה היתה מוקדמת בחרתי לשחרר אותו. היה ברור שהוא עבר חוויה קשה וזקוק להתאוורר. כששאלנו אותו האם סידר ושם במקום את היצירה הוא אמר שסידר ושזאת לא יצירה. לאחר מכן מצאנו אותה בפח.
