אני מסכימה עם כל מה שנאמר לעיל. ותוך כדי שאני חושבת על הדברים אני מרגישה שיש איזשהוא קול נוסף שמסתתר בין השורות, שאולי עוד לא הצלחנו להגיע אליו: עד כה לא נכנסנו לתמונות בתיקיות ולא היינו באמת צריכים צילומים על מנת להחזיק רצף של יצירה מסוימת או ילד מסוים או כל תהליך באשר הוא. ובכן, האם יש רובד עמוק יותר שעוד לא נגענו בו בקשר לצילומים? האם לצלם יצירות הוא בעצם ניסיון (מודע או לא מודע) להקל על תחושת העומס שלעתים עולה בנו (עומס מכמות עבודות/ עומס ממספר משתתפים וסיפורים שאנו מחזיקים במסגרת הסטודיו…) או שזה מצב תואם עידן בו אנו חיים (עידן התיעוד והטכנולוגיה); לצלם משמעה זה קרה/ קיים? ובנוגע לנקודה שרומי העלתה; החוויה לצלם ללא ידיעת הילדים ובלי להשאיר עקבות זו באמת חוויה לא נעימה. בכלל, לגעת בדברים המונחים על מדף תוך ידיעה שהילד סידר בצורה מאוד ספיציפית מרגיש כמו חטא. ואני כן מסכימה שישנה חשיבות מרבית להתבונן על עבודות של ילדים, בישיבות צוות ובהדרכות.  

אני מסכימה עם עירית. צילום העבודות והעלאת התמונות לתיקיות מרגיש לי מסורבל ומנותק מהעבודה בסטודיו, ובא על חשבון זמן יקר של עיבוד תכנים. השימוש שאנחנו עושות בתמונות בסופו של דבר הוא זעום לעומת הזמן והאנרגיה שאנחנו משקיעות בעניין. בנוסף, באופן אישי, אני חווה את הפעולה מעט חודרנית. ראשית, הילדים בכלל לא יודעים שאנחנו מתעדים את היצירות ואין להם אפשרות בחירה (בתהליכים שעשינו לקראת התערוכה בשנה שעברה להרבה ילדים היו יצירות שהם בחרו שלא נתעד). שנית, הילדים מקבלים מאיתנו מסר שהמדף הוא מקום פרטי ובטוח, ואצל חלק גדול מהילדים אופן סידור המדף הוא חלק משמעותי מהיצירה. כשמדי יום אני לוקחת ומחזירה יצירות מהמדפים תוך ניסיון לטשטש את עקבותי לא לגמרי נוח לי עם זה. כמובן שהכוונה היא מיטיבה, אבל כשנלקחים בחשבון שאר הפרמטרים זה נראה לי לא הכרחי.. זה לא מקרי שאנחנו נוטות לשכוח לצלם. כמובן שאם נוותר על הצילום השוטף נפספס את ההזדמנות לתעד יצירות שעוברות טרנספורמציה, שהן לעיתים משמעותיות במיוחד עבור הילדים, ולכן אני חושבת שחשוב במיוחד שנשים לב כשילד לוקח עבודה ישנה מהמדף וממשיך לעבוד עליה, שנחזיק את התהליך והרצף עד כמה שנוכל. ברמה התיאורטית לצילום יכל להיות תפקיד חשוב פה, אבל בפועל, ההיסטוריה מלמדת שכמעט ולא נכנסנו לתיקיות כדי להתבונן בתהליכים. בנוסף, הצילומים נעשו כלאחר יד ולא באמת היתה אפשרות להשתמש בהם באלבומי המזכרת כך שבסופו של דבר יצא שצילמנו פעמיים. כשעשינו את התהליכים האישיים לקראת התערוכה בשנה שעברה הילדים שמחו על האפשרות לבחור מה יצולם ומה לא וחלקם אף ביקשו לקחת חלק בתהליך הצילום וזה הרגיש מאוד נכון. אני מסכימה עם עירית שיהיה נכון לעשות תהליך דומה גם השנה (באמצע ובסוף השנה). וגם מסכימה שיהיה נכון לבחור מדי פעם בילד מסוים ולהתבונן במדף שלו, ובתהליך שלו. בנוגע למתבגרים שרשאים להוציא יצירות בימי שלישי, אולי כשהם בוחרים להוציא יצירה אפשר לשאול אם הם מעוניינים שנתעד אותה בשביל האלבום.

היי, בהמשך למה שקרן כתבה בעניין תצלום העבודות שמעמיס על הצוות מחד ומשמש כדרך להעמקת התהליך הטיפולי וההתבוננות וליצירת מזכרת ושמירה על העבודות מאידך. תהיתי האם נכון לחשוף את הילדים לאפשרות של תצלום העבודות יחד איתם אבל במקביל חשבתי שזה שם דגש מאוד משמעותי על התוצר ולכן החסרונות עולים על היתרונות. מצד שני תצלום של העבודות בזמן שבו אנו מדברים על מה שהיה בסטודיו גוזל זמן יקר לטעמי. הפתרון שחשבתי עליו הוא שאפשר אולי בכל שבוע לבחור ילד אחד ולהתעמק ביצירות שלובכוטנה להבין יותר את ההקשר ולארק לראות יצירה אחת בכל פעם וכן אולי פעם בחצי שנה כאשר אנו יוזמות יחד עם הילדים תהליך של בחירה וחלוקה של חלק מן העבודות נכלול בתהליך גם תצלום של היצירות- יחד איתם, סביב ינואר נגיד. זה נכון שיש עבודות שלא “ישרדו” עד אז אבל זה מאפשר חלוקה של העומס ואפשרות כן “לתפוס” חלק מן היצירות לפני שייהרסו (בגלל בחירה של הילד או בגלל חוסר אחסון נאות) ושמירה שלהם באופן חלקי בסטודיו גם אם יבחרו לקחת. כך גם אם יבחרו להשאיר את העבודות נדע שיש גיבוי, ובסוף השנה נוכל לקיים את אותו התהליך (כשברקע גם תערוכה והדפסה של של ספר תמונות למזכרת). מה דעתכם?