הסיפור על ג׳ שלא רצתה לצאת מהחדר, מתקשר לנושא של אתגור הסטינג, אותו ראינו כתמה שמאפיינת את העבודה בסטודיו עם הילדים. ג׳ לא רוצה לצאת מהסטודיו. התיאור שלך קרן, הזכיר לי את הניסיון להדבק למקום- to stick to it  ובמובן זה מעניין נושא המדבקות. בהקשר של תיאוריית ההתקשרות היא נאחזת בבסיס הבטוח שלה, או בדמויות המטפלות/סטודיו, ממש כמו שתינוק נאחז במבוגר, זה מנגנון ראשוני, והישרדותי. בהקשר זה ייתכן שג׳ חוותה פרידות שלא תווכו, נטישות, כך שהובילו אותה להשתמש במנגנון הלא מילולי הזה גם בגילה.

מסכימה מאוד עם החשיבה שעלתה בשיח הקולגות, שג׳ מביעה באקטינג אאוט את אי הרצון שלה לצאת. חשבתי גם על התערבות של שאלה סקרנית, מה לא הייתה רוצה לפגוש אחרי הסטודיו? אולי גם המחשבה על החוץ, יכולה לעזור להכיר את ג׳, מה אוהבת ומה פחות, ומה אפילו שונאת.

אולי אם נחבר את עניין הבסיס הלא בטוח, חרדת נטישה, ניסיון להאחז בכח, ועם אי הרצון שלה לצאת, אז אולי אפשר יהיה לחשוב על יצירה בחומרים שתהדהד בלי מילים נושאים אלו- למשל עבודה עם דבק כחומר גלם. בהקשר זה הייתה לי מטופלת שניסתה להכין דבקים מערבובים שונים, יחד עם צבעים. כל דבק איחסנה בקופסה קטנה ושקופה, ונתנה לו שמות שהיא המציאה.

בהקשר הוורבלי, מה שהיה חסר לג׳ בחייה, זה תיווך, דיבור על המעבר בין מצב ומצב, והנה בסטודיו יש כאן הזדמנות לחוות את זה יחד איתכם.

התחושה העיקרית שעלתה בי היתה של מתח. עלה בי רצון גדול להבין את הקושי של הילד ולנסות למצוא ביחד איתו דרך שבה יוכל לעבד את החוויה הקשה בתוך הסטודיו, התעוררה בי פנטזיה על חוויה מתקנת ומיטיבה, על יצירה סובלימטיבית שהוא יצליח להפיק מתוך המקום הקשה שהוא נמצא בו. בפועל הילד לא היה מסוגל לכך והמתח שחוויתי היה סביב השאלה עד כמה להתעקש ומתי לשחרר. בסופו של דבר הוא בעצמו פתח את דלת הסטודיו ויצא, ובכך הוא העביר לי את המסר שהוא לא מוכן להישאר, שההתעקשות שלי לא מיטיבה איתו, ובזאת למעשה הוא פתר עבורי את הדילמה, והבנתי שדרך הפעולה הנכונה תהיה לצאת אחריו ולאפשר לו להיפרד בצורה אסופה למרות השבירה של הסטינג.

אני ממשיכה לחשוב על הנושאים שעלו בסמינר ההדרכה שלנו, וחשבתי שיש לנו הזדמנות להעמיק. משותף לכל הדוגמאות שהבאתן הוא התחושה הלא נעימה שמתעוררת במטפל/ת סביב ההתנגשות בין צרכי הילד לסטינג. כך למשל, אפשר לחזור לכל וינייטה ולחשוב על המטפל/ת בכל סיטואציה. למשל, אם אני חושבת על הסיפור שרומי העלתה, הייתי שואלת את רומי מה הייתה החוויה שלה בשעה שהילד נפצע ובעצם התעקש לצאת מהסטודיו ואף אמר שהיצירות של האחרים מכאיבות לו. ייתכן שהחוויה של רומי קשורה באופן סמוי ללא-מודע של הילד, לסיפור שהוא נושא (במקרה של רומי סביב הפציעה בתוך מעטפת-משפחה- שהייתה אמורה להגן עליו מפני פציעות). משאירה לכן ולעמית את הבחירה אם לשתף במשהו סביב החוויה הספציפית שעלתה ואולי כיצד זו קשורה לילד ולסיפור שלו/ה.

סיכומים קצרצרים של השיתופים של הצוות- כמו שאני זוכרת אותם (אתן,ה מוזמנות לתקן אותי או לדייק אותי) :

רומי- היצירה היתה קופסת אחסון ירוקה (של איקאה מלאה בסיכות, ובמרכזה כדור פלסטלינה כחול שבו תקועה סיכה.
הזכרון: ילד שנפצע מדבק חם, וביקש לצאת לפני הזמן. הוא הסביר לרומי שהיצירות של הילדים האחרים בסטודיו מכאיבות לו גם כן. רומי ליוותה אותו החוצה.
בהתבוננות שלנו- בסטודיו אפשר גם להפצע, וגם היצירות של האחרים יכולות להכאיב. רומי הגמישה את הסטינג בשביל לנחם, לטפל, ולאפשר לילד להפחית את הכאב שחווה לאחר הפציעה.
בסוף הסמינר הכדור הכחול הפך בידיה של רומי למעין סוס שהסיכות שימשו לרעמה, ורגליים. הסיכות הפוצעות קיבלו משמעות שונה והכדור עצמו הפך לבעל חי עומד ומביע.

עמית- עטף איצטרובל בחוט זהב מתכתי וגמיש. עמית אמר ״חוט גמיש אבל מחזיק״.
הזכרון: סיפור על ד. אשר הגיע בשנה שעברה לאסוף את העבודות שלו לפני התערוכה, ועמית היה צריך להסביר לו שזה לא אפשרי בשלב הזה. הוא כעס והיה מאוד מתוסכל. עמית וחני היו עמו והכאב היה נורא גדול. האסוציאציה של עמית היתה ״כלוב זהב״ המשהו הטוב שהיה מסגרת כלכך מאפשרת של הסטודיו עבור ד. הפך ברגע לכלא. עמית זכר את הכאב וההזדהות שהוא עצמו חש באותו אירוע. עמית וחני החליטו לתת לד. לקחת עמו שתי יצירות וזה הקל עליו. באותו יום ד. בחר שלוש יצירות שהוא לא היה מחובר אליהן להציג בתערוכה, ולאחר שחזר ועבד בסטודיו שבועיים נוספים הוא שינה את בחירתו ובחר יצירות יותר משמעותיות בשבילו לתערוכה. חשבנו על האמפתיה שד. חווה ממבוגר קרוב שהשתתף בצערו, וחיפש דרך לסייע לו באותו אירוע. כרמית נזכרה שאחרי אירוע השבר והתיקון הזה, ד. החל ליצור לא רק לצורך ייצרנות, אלא פשוט ממקום של תהליך פתוח.

נאורוז- עטפה במסקינג טייפ נייר עיתון מקווצ׳ץ׳. העיטוף השאיר חור/ים.
הזכרון: אתגרים חוזרים עם ה. אשר ״מחפשת חור בתוך הכללים/החוקים״.
העיתון מכיל מילים וסיפורים. נאורוז סיפרה שזיהתה בו שיר שתפס את תשומת ליבה, והיא אפילו חשבה לשמור אותו. השיר תורגם מפולנית על חווית חיים של מום כסוד. החשיבה שלנו הייתה על החוויה של ה. שמתקשרת עם השיר. במהלך ההדרכה נאורוז פתחה בזהירות את היצירה, וגזרה מתוך העיתון את השיר. כעת אני חושבת שאולי החיפוש אחר החור/ים הם דרך גישה לגעת בזכרונות סודיים?

כרמית- יצרה סליים, מתוך רצון לחוות את החוויה של הילדים הרבים בסטודיו שיוצרים סליים ואח״כ טובלים בו כדורי פלסטלינה רבים. החוויה של כרמית היא חוסר נוחות אל מול הבזבוז של החומרים. המילה שעלתה היתה ״רעב״ להרבה חומר. הילדים מערבבים עוד ועוד דבק בסליים, וכמו מחכים שיקרה קסם, והעיסה תהפוך לסליים. כרמית גילתה את החוויה המרגיעה של הערבוב, חוויה ממכרת של עוד ועוד. חשבנו על ההירגעות שלהם בסטודיו דרך פעילות כזו. הירגעות שיכולה להיות שלב אחד מתוך המשך. חשבנו איך ניתן עוד לעשות שימוש בחומר שנוצר עבור יצירות נוספות.

עירית- יצרה מפתח מפלסטלינה אותו הניחה על צילום של אישה מבוגרת יושבת ומשחקת קלפים. התמונה ממוקמת על מסגרת שחורה. זכרון: מ. ממתין מול דלת הסטודיו הסגורה, מגיע בעקביות הרבה לפני הזמן והצוות משהה את כניסתו עד השעה שלפיה הסטודיו נפתח. חוויה קשה לסגור בפניו את הדלת או לנעול אותה. מ. עוסק בסטודיו במפתחות. חשבנו על התסריט החזרתי: להגיע לפני הזמן. לחוות את עמידת הצוות על שמירת השעות, הכנסה פנימה כשהוא מבורך. עירית חשבה גם על האפשרות להצטרף אליו באמירה של ״גם אני ממש ממש רוצה כבר שתגיע השעה ותכנס פנימה״.

קרן- יצרה מפלסטלינה כחולה מעין צורה מעוגלת עם מעט קעירות, ובתוכה צורה מעוגלת כתומה שמסמלת את טביעת היד של הילד/ים בסטינג של הסטודיו. בהמשך קרן הפכה את הצורה למעין צורה חדשה דמויית גל, שבה הצבעים מתמזגים ובכל זאת שומרים על המובחנות שלהן. הזכרון: א. הגיעה לסטודיו שלא בשעה שלה וביקשה לקחת יצירה שלה, אותה ייעדה לתת במתנה למדריך. קרן אמרה לה שזה לא אפשרי, וא. מאוד כעסה. א. שללה כל מה שקרן הציעה לה. קרן הציעה לה לקחת במקום את האלבום שהיה מוכן. א. הסכימה לראות את האלבום. קרן הביאה אותו ויחד הן התבוננו בתמונות, כשא. שאלה ״למה זאת התמונה האחרונה?״ וכך עברו על כל התמונות כשא. שואלת שוב ושוב ״ולמה זאמת אחרונה?״ קרן אמרה ״אולי באמת הן לא רצו להיות האחרונות״ א. השיבה ״הן אמרו, ואת לא הקשבתםן״ וקרן השיבה לה באמפתיה- ״אנחנו נשתדל להקשיב יותר״ א. חייכה בנחמה, והסכימה לקחת עימה את האלבום״.