במנטליזציה שלך לעבודה עם הלבד, את מביאה את המפגש שלך עם לשחרר (letting go) וגם להתמסר. חשבתי שבשחרור יש היבט של עבודת אבל, לשחרר משהו שכבר לא בחזקתך. היכולת להתמסר לעבודת האבל מאפשרת יצירתיות ויציאה מחזרתיות. במובן העמוק, כשאפשר להתאבל, כשאפשר לשחרר, יש סיכוי לכך שנפסיק בשחזורים או בחזרות הכפייתיות, אליבא דה פרוייד.
בהקשר של עבודת הצוות, אפשר ללמוד מדברייך שעבודת הצוות = הצוות כמעטפת של מטפלות שונות, למעשה מפגישה כל אחת מכן בציר שבין להחזיק ולשחרר, מהאישי כלכך לקבוצתי, מהמוכר אל הלא מוכר.
חייבת לציין שזו פעם ראשונה שלי שאני עובדת בטכניקה ובחומרים הללו. לכן התחלת המפגש עבורי הייתה מלאה בסקרנות רבה, עד כדי כך שכבר לא יכולתי לחכות יותר עד שמתחילים. הצבעים של החומר מגרים ביותר, מושכים את העיניים ואת הידיים. היה קשה להתאפק. יחד עם זאת, כמו בכל מגע חדש וראשון עם חומר יש בזה קצת התרגשות וחשש (רצון להצליח, תוצר אסתטי…). נקודה אשר קצת מזכירה לי כל קשר חדש שנוצר עם ילד/ה בסטודיו; התרגשות עצומה להכיר אותו, לגלות אותו. סקרנות לדעת קצת על סיפור חייו ועל הרקע שלו. יחד עם חשש לגעת/ לשאול/ להתערב יותר מדי.
לאחר מכן, כל אחד מהצוות התחיל ליצור את השלד של הדמות אותה בחר ליצור. תוך כדי עבודה על הגוף, התחילו לעלות בי כל מיני רעיונות לאיך אני רוצה שהדמות שלי תיראה. באופן ספונטני חשבתי על שיער בצבע טורקיז כהה שממש משך אותי. אך לפני שהספקתי להגיע לשלב של השיער, ההנחיה הייתה להתחלף בדמויות. תחושה ראשונית שעלתה בי היא לחץ מזה שלא אצליח להוסיף את האלמנטים שחשבתי עליהם וליצור את הדמות הכי קרובה למה שתיארתי לעצמי. אמנם ובאופן מפתיע (אותי), מהר מאוד התחושה הזו הפכה לתחושה של הקלה ושחרור (כאשר חשבתי על זה קצת יותר לעומק, הבנתי שאולי כך אני אהיה משוחררת מהרצון להגיע לתחושת הצלחה ותוצר אסתטי, וההנאה תהיה בזכות התהליך עצמו). נוסף על כך, אני באמת סמכתי על כל מי שאיתי בצוות. סמכתי שהמגע שלהן/ם יהיה רך, נעים ואוהב. סמכתי שהבובה שלי בידיים טובות ולב פועם יצירה.
אבל הלחץ נהיה בעובדה שכרגע אני עובדת על עבודה של מישהו אחר. הנגיעות שלי משאירות סימן וסגנון שלאו דווקא דומה לציפיות של האחר.
בתוך הצוות נשמעו כוונות וקולות של שחרור וזרימה. מה שהרגיע בי את הפחד מלאכזב/ לא לעמוד בציפיות.
שלב ההתחלפות בעבודות נעשה כמה פעמים. מה שאיפשר לכל אחד מאיתנו לגעת בכמה עבודות שונות. דבר אשר נותן הרבה השראה וגורם לתחושת החיבור להיות בזכות המגע אמנם קצר אך משמעותי, יותר מאשר קביעות על עבודה מסוימת. הייתה בי הפנמה שכאשר החיבור נעשה ממקום של חיבור באמת ולא תלוי תנאים משתנים כמו משך זמן, איכות, רמת גימור, אסתטיקה… אלא ממקום של חיבור פנימי, אוהב ורואה את היופי שבדימוי, הוא משמעותי יותר גם כשהוא קצר יותר.
עצם זה שאפשר להרגיש את השוני באיך שהאחר עבד על הדמות וכרגע היא בידיים שלי הוא דבר מופלא בפני עצמו.
בסוף התהליך כאשר הנחנו את כל הדימויים יחד במעגל, הרגשתי את השלמות שבתוצר. פתאום הרגשתי שכך זה אמור להיות, כך זה שלם. הדמות הייתה אמורה להיות חלק ממשהו על מנת שתהיה שלמה. יש בה את הנגיעה של כולם, וכולם מכילים את הנגיעות שיש בה.
בדרך כלל אני לוקחת את היצירות שאני מכינה. הפעם הרגיש לי לנכון להשאיר אותה בסטודיו עם עוד דמויות.
אני אתחיל מהסוף ואתייחס לתוצר שלי מהסדנה, חזיר שמעורר בי רגשות מעורבים. בחרתי ליצור חזיר כי נזכרתי שסוחר אמנות פעם סיפר לי שמאוד קשה למכור אמנות שמציגה חזירים, וזה עורר בי אמפתיה ורצון לתת להם במה. כשאני מסתכלת על החזיר שנוצר מתוך עבודה משותפת הוא מרגיש לא לגמרי מוכר ולא לגמרי זר. שלי ולא שלי. מתוך השילוב בין היד שלי לידיים האחרות נולד דבר חדש שלא היה מתאפשר בדרך אחרת, הוא חינני, אקספרסיבי והומוריסטי, כשאני מסתכלת עליו אני מרגישה שאני אוהבת אותו כפי שהוא, ועם זאת אני לא לגמרי מצליחה לשחרר את המחשבה על מה שהוא היה אמור להיות, איך שראיתי אותו בעיני רוחי, איך שתכננתי אותו, הפוטנציאל שלעולם לא ימומש. נקשרתי רגשית לרעיון שהיה לי, וגם לתוצר הסופי. אני כועסת עליו שהוא לא מה שרציתי ובו זמנית מבינה שאם הוא היה מה שרציתי הוא לא היה הוא, ואני כן רוצה שהוא יהיה הוא. קשה להכיל את הפער הזה. עלתה בי תחושה של דיסוננס ותסכול ואפילו שקלתי להכין חזיר נוסף לפי התכנית המקורית רק כדי לאפשר לשניהם להתקיים זה לצד זה מבלי שהאחד יבוא על חשבון האחר. בימים שאחרי הסדנה הכנתי בבית עוד כמה חיות באותה הטכניקה. העמדתי אותן על המדף, לצד החזיר, ושוב חוויתי את אותו דיסוננס. ברור שהוא אחד מהם, הוא שייך, אבל הוא גם שונה. השוני שלו מעשיר את האוסף, מכניס גוון אחר, אבל גם פוגע בקוהרנטיות והופך אותו ללא לגמרי שלי. העבודה בצוות מזמינה אתגרים מהסוג הזה בכל מיני אופנים; סגנונות עבודה שונים, גישות טיפוליות שלעיתים מתנגשות, פערים בתפיסת המציאות, רגישויות שונות, כל אלה הופכים את העבודה בסטודיו למאתגרת בהרבה מובנים, נדרשים מאיתנו לא מעט ויתורים ולעיתים נוצרים בינינו חיכוכים, יש הרבה סתירות פנימיות, הרבה שאלות ומעט תשובות חד משמעיות. ודווקא בתוך הקושי קיימת אפשרות של צמיחה, התגמשות, התרחבות, למידה ושחרור. כל אלה מתקיימים להם יחדיו בתוך הסטודיו בהרמוניה ובדיסוננס.
מחשבות ואסוצאציות שעלו בי בזמן סדנת הליבוד : הליבוד מהווה עבורי סוג של קסם – חומר רך וחסר צורה המתלכד לידי פיסול בעל מרכיבים צורניים ומשמעות. הדימוי כאילו מגלה את עצמו מתוך החומר. למרות שעבדתי בעבר בליבוד הפעם התקשתי לשחרר ולהתמסר לחומר. העבודה הסביבתית לא נתנה לי את האפשרות לשחרר את התוצר(האם הוא יפה מספיק?).
חשבתי על הילדים בסטודיו והאם הם גם חווים סוג של השוואה או ביקורת עצמית כאשר הם יוצרים. כאשר נתבקשנו למסור את היצירה המותחלת הרגשתי סוג של הקלה ואם זאת נדרשה ממני יכולת שיחרור ומשחקיות מסויימת בשביל להיות מסוגלת להתחיל ולהתמסר כל פעם ליצירה חדשה ולא לסיימה. חשבתי שוב על הילדים בסטודיו ועל תחושת הלא נודע וחוסר הוודאות שהם חיים בתוכה – האם אני יהיה כאן מחר על מנת לגמור את היצירה שהתחלתי היום? הדחיפות לסיים ולהספיק כמה שיותר בכל מעבר שכזה לא איפשר לי לשקוע לתוך העבודה. הרבה ילדים בסטודיו עובדים בצורה שכזאת – הם קופצים מדבר לדבר וכאילו רוצים להתנסות ולהספיק לנכס לעצמם כמה שיותר מהחומרים. ההתנסות בסדנא גרמה לי להזדהות איתם ולהבין יותר טוב את הלך הרוח שלהם ואת הסיבות שבגללן הם עובדים ככה. כשאנו אומרות להן – “תוכל לסיים מחר” זה בכלל לא ברור מאליו עבורם… כשסיימנו את הסיבוב והיצירה חזרה אלי הרגשתי שמחה מהתוצר ושלי לא היה את היכולת ליצור כזה דבר יפה לבד אך הרגשתי שהיצירה כבר לא שלי. היא לא מה שדמיינתי בתחילה מבחינת הדימוי וגם לא בסגנון העבודה. זה גרם לי לחשוב עלינו , צוות המטפלות, שעובדות לעיתים בדרכים כה שונות ועל הילדים ש”עוברים ” מיד ליד וצרכים להתאים את עצמם אלינו , או שאנו אלו שצריכות להתאים את עצמנו לילדים ? האם הילדים צרכים “לשנות מקום” פיזי או מנטלי או שאנו צריכות להיות אלו שבתזוזה? התחושה שהרגשתי שקיבלתי בסיום הסיבוב את היצירה שלי היתה תחושה שהיא של הסטודיו, בדומה לתחושת האובייקט שאנו מרגישות לפעמים … אך אם זאת שמחתי לקבל “מתנה” כה יפה והיא המחישה עבורי את התחושת השותפות ועבודת הצוות הנפלאה שאנו עושות בסטודיו מידי יום.
Last Posts
במנטליזציה שלך לעבודה עם הלבד, את מביאה את המפגש שלך עם לשחרר (letting go) וגם להתמסר. חשבתי שבשחרור יש היבט של עבודת אבל, לשחרר משהו שכבר לא בחזקתך. היכולת להתמסר לעבודת האבל מאפשרת יצירתיות ויציאה מחזרתיות. במובן העמוק, כשאפשר להתאבל, כשאפשר לשחרר, יש סיכוי לכך שנפסיק בשחזורים או בחזרות הכפייתיות, אליבא דה פרוייד.
בהקשר של עבודת הצוות, אפשר ללמוד מדברייך שעבודת הצוות = הצוות כמעטפת של מטפלות שונות, למעשה מפגישה כל אחת מכן בציר שבין להחזיק ולשחרר, מהאישי כלכך לקבוצתי, מהמוכר אל הלא מוכר.
חייבת לציין שזו פעם ראשונה שלי שאני עובדת בטכניקה ובחומרים הללו. לכן התחלת המפגש עבורי הייתה מלאה בסקרנות רבה, עד כדי כך שכבר לא יכולתי לחכות יותר עד שמתחילים. הצבעים של החומר מגרים ביותר, מושכים את העיניים ואת הידיים. היה קשה להתאפק. יחד עם זאת, כמו בכל מגע חדש וראשון עם חומר יש בזה קצת התרגשות וחשש (רצון להצליח, תוצר אסתטי…). נקודה אשר קצת מזכירה לי כל קשר חדש שנוצר עם ילד/ה בסטודיו; התרגשות עצומה להכיר אותו, לגלות אותו. סקרנות לדעת קצת על סיפור חייו ועל הרקע שלו. יחד עם חשש לגעת/ לשאול/ להתערב יותר מדי.
לאחר מכן, כל אחד מהצוות התחיל ליצור את השלד של הדמות אותה בחר ליצור. תוך כדי עבודה על הגוף, התחילו לעלות בי כל מיני רעיונות לאיך אני רוצה שהדמות שלי תיראה. באופן ספונטני חשבתי על שיער בצבע טורקיז כהה שממש משך אותי. אך לפני שהספקתי להגיע לשלב של השיער, ההנחיה הייתה להתחלף בדמויות. תחושה ראשונית שעלתה בי היא לחץ מזה שלא אצליח להוסיף את האלמנטים שחשבתי עליהם וליצור את הדמות הכי קרובה למה שתיארתי לעצמי. אמנם ובאופן מפתיע (אותי), מהר מאוד התחושה הזו הפכה לתחושה של הקלה ושחרור (כאשר חשבתי על זה קצת יותר לעומק, הבנתי שאולי כך אני אהיה משוחררת מהרצון להגיע לתחושת הצלחה ותוצר אסתטי, וההנאה תהיה בזכות התהליך עצמו). נוסף על כך, אני באמת סמכתי על כל מי שאיתי בצוות. סמכתי שהמגע שלהן/ם יהיה רך, נעים ואוהב. סמכתי שהבובה שלי בידיים טובות ולב פועם יצירה.
אבל הלחץ נהיה בעובדה שכרגע אני עובדת על עבודה של מישהו אחר. הנגיעות שלי משאירות סימן וסגנון שלאו דווקא דומה לציפיות של האחר.
בתוך הצוות נשמעו כוונות וקולות של שחרור וזרימה. מה שהרגיע בי את הפחד מלאכזב/ לא לעמוד בציפיות.
שלב ההתחלפות בעבודות נעשה כמה פעמים. מה שאיפשר לכל אחד מאיתנו לגעת בכמה עבודות שונות. דבר אשר נותן הרבה השראה וגורם לתחושת החיבור להיות בזכות המגע אמנם קצר אך משמעותי, יותר מאשר קביעות על עבודה מסוימת. הייתה בי הפנמה שכאשר החיבור נעשה ממקום של חיבור באמת ולא תלוי תנאים משתנים כמו משך זמן, איכות, רמת גימור, אסתטיקה… אלא ממקום של חיבור פנימי, אוהב ורואה את היופי שבדימוי, הוא משמעותי יותר גם כשהוא קצר יותר.
עצם זה שאפשר להרגיש את השוני באיך שהאחר עבד על הדמות וכרגע היא בידיים שלי הוא דבר מופלא בפני עצמו.
בסוף התהליך כאשר הנחנו את כל הדימויים יחד במעגל, הרגשתי את השלמות שבתוצר. פתאום הרגשתי שכך זה אמור להיות, כך זה שלם. הדמות הייתה אמורה להיות חלק ממשהו על מנת שתהיה שלמה. יש בה את הנגיעה של כולם, וכולם מכילים את הנגיעות שיש בה.
בדרך כלל אני לוקחת את היצירות שאני מכינה. הפעם הרגיש לי לנכון להשאיר אותה בסטודיו עם עוד דמויות.
חשבתי על הילדים בסטודיו והאם הם גם חווים סוג של השוואה או ביקורת עצמית כאשר הם יוצרים. כאשר נתבקשנו למסור את היצירה המותחלת הרגשתי סוג של הקלה ואם זאת נדרשה ממני יכולת שיחרור ומשחקיות מסויימת בשביל להיות מסוגלת להתחיל ולהתמסר כל פעם ליצירה חדשה ולא לסיימה. חשבתי שוב על הילדים בסטודיו ועל תחושת הלא נודע וחוסר הוודאות שהם חיים בתוכה – האם אני יהיה כאן מחר על מנת לגמור את היצירה שהתחלתי היום? הדחיפות לסיים ולהספיק כמה שיותר בכל מעבר שכזה לא איפשר לי לשקוע לתוך העבודה. הרבה ילדים בסטודיו עובדים בצורה שכזאת – הם קופצים מדבר לדבר וכאילו רוצים להתנסות ולהספיק לנכס לעצמם כמה שיותר מהחומרים. ההתנסות בסדנא גרמה לי להזדהות איתם ולהבין יותר טוב את הלך הרוח שלהם ואת הסיבות שבגללן הם עובדים ככה. כשאנו אומרות להן – “תוכל לסיים מחר” זה בכלל לא ברור מאליו עבורם… כשסיימנו את הסיבוב והיצירה חזרה אלי הרגשתי שמחה מהתוצר ושלי לא היה את היכולת ליצור כזה דבר יפה לבד אך הרגשתי שהיצירה כבר לא שלי. היא לא מה שדמיינתי בתחילה מבחינת הדימוי וגם לא בסגנון העבודה. זה גרם לי לחשוב עלינו , צוות המטפלות, שעובדות לעיתים בדרכים כה שונות ועל הילדים ש”עוברים ” מיד ליד וצרכים להתאים את עצמם אלינו , או שאנו אלו שצריכות להתאים את עצמנו לילדים ? האם הילדים צרכים “לשנות מקום” פיזי או מנטלי או שאנו צריכות להיות אלו שבתזוזה? התחושה שהרגשתי שקיבלתי בסיום הסיבוב את היצירה שלי היתה תחושה שהיא של הסטודיו, בדומה לתחושת האובייקט שאנו מרגישות לפעמים … אך אם זאת שמחתי לקבל “מתנה” כה יפה והיא המחישה עבורי את התחושת השותפות ועבודת הצוות הנפלאה שאנו עושות בסטודיו מידי יום.
Last Sources
Participants
כרמית אבירם
רומי שי
קרן סהר
מיכל בת אור