מה שיותר חשוב מאחידות הוא שמירת הרצף בנוגע למה נעשה עם ילד מסויים.
בצורה כזאת יכולים להתקיים דברים שונים מתוך השקפות עולם שונות אבל המשמעות היא ההחזקה המשותפת של הצוות.
לדוגמא אתמול עם ט', לפני שנכנסו הילדים סיפרנו מה קרה איתו בימים האחרונים של הסטודיו, איך כול אחד הגיב אליו וסיכמנו ביחד איך נתנהל איתו. הפעולה הזאת הייתה מאוד חשובה ומשמעותית וגם הוכיחה את עצמה! הוא הגיע יותר אסוף והוא שיתף פעולה ולא כיבה את האור בכלל! ! ! והרגשתי רצון אמיתי שלו להיות בסטודיו ולקבל עבור עצמו את הדברים הטובים שיש למרחב הזה להציע
אכן דילמה. והיא אכן נמצאת בהרבה מהסוגיות שאנו נתקלים בהם בסטודיו. ביטוי אישי נפשי רגשי במרחב חברתי רחב יותר.
מצד אחד יש מקום לביטיים ספונטאנים רגשיים בסטודיו. ואף רצוי לתת להם מקום ובכך לתת מקום לנערה.
מצד שני חלל הסטודיו הוא חלל קהילתי. והוא מקבל משמעות של אני בתוך קהילה.
אנחנו רוצים לתת לנערה לחולל סערה. והיא אכן הצליחה בכך. אך גם רגע לעצור ולהביא למודעות ואחריות למה היא מחוללת. כוונתי במחוללת היא גם יוצרת תנועה ומחול. ז"א לכך שהיא בעלת כוחות תנועה והנעה. (ואולי על החלק הזה לא החזרנו לה מספיק פידבק מחזק ומבהיר לה את המשמעות החיובית שיש לה בקהילה כבעלת עוצמה וכמניעה תהליכים).
הסטודיו הוא למעשה טיפול בתוך קהילה, בקהילה.
כאן רק חשוב עבורי לדייק.
לא הוצב לנערה דרישה למחוק את הכתובת. הועלה דיון יחד איתה ויחד עם חברותיה על המשמעות של לכתוב כתובת כזו ועל תחושתיהן. הנערה החליטה מתוך עצמה למחוק ובקשה להשאיר את שמה. יתכן שהיה בזה חלק של ריצוי, אשמה ויתכן שהיה בזה הבנה שלה לחברותיה ןלסביבתה.
שאלה גם לעירית וגם לאחרים:
את למעשה גם מעלה שיש לעיתים אי הסכמות או מתח בתוך הצוות לגבי תגובות לילדים.
זה נראה לי גם כן איזשהו חלק ייחודי לסטודיו הפתוח.
אולי גם אחרים יכולים להתייחס לזה בהקשר של הצבת גבולות ?
הרי לכל אחד מאיתנו יש תפיסות אחרות
בהקשר לרשות שאנו נותנים לביטויים שונים בסטודיו.
המתבגרת שנכחה בעת הציור שהיא גם חברה שלה בהחלט "הוסערה" מכך שמתאפשר מקום לביטוי שכזה.
זה באמת העלה אצלי שאלה לגבי הצבת הגבול שאולי נמתחה רחוק מדי מצידי/מצידנו,
אך גם שימח אותי שהתאפשר לנערה לקבל את מבוקשה- להסעיר את כולנו
לצערי מאז לא פגשתי אותה כך שבמקרה נותר בלתי סגור מבחינתי,
אך להבנתי כן עובד בפעם אחרת שבה הגיעה
בתור מי שאישרה את הפעולה למרות לבטים, ובוודאי שבאותו הזמן לא היה לנו הרבה זמן למחשבה,
אבל אני חושבת שגם בדיעבד הייתי מתקשה לעצור אותה מלצייר בגלל הרצון העז שהביעה
ובגלל שלא חשתי את הפגיעה שחוו ילדים בדיעבד כי לא עבדתי למחרת…
תגובות אחרונות
גם אם לומדים לזאת רק לאחר מעשה.
אני לא מתכוונת לכך שתהיה אחידות של מאה אחוז אבל כן לנסות לשמור על קו מנחה,
שלפעמים אולי פחות קל לי להתחבר אליו באופן טבעי,
אבל הוא כן מקובל עליי בגדול. וייתכן שעוד יהיו ממנו סטיות ותיקונים…
בצורה כזאת יכולים להתקיים דברים שונים מתוך השקפות עולם שונות אבל המשמעות היא ההחזקה המשותפת של הצוות.
לדוגמא אתמול עם ט', לפני שנכנסו הילדים סיפרנו מה קרה איתו בימים האחרונים של הסטודיו, איך כול אחד הגיב אליו וסיכמנו ביחד איך נתנהל איתו. הפעולה הזאת הייתה מאוד חשובה ומשמעותית וגם הוכיחה את עצמה! הוא הגיע יותר אסוף והוא שיתף פעולה ולא כיבה את האור בכלל! ! ! והרגשתי רצון אמיתי שלו להיות בסטודיו ולקבל עבור עצמו את הדברים הטובים שיש למרחב הזה להציע
אז כל הכבוד לכולנו על העבודה הטובה ושנמשיך כך
היכולת שלנו להכיל דרכים שונות ודעות שונות ומנוגדות תאפשר לנו שני דברים חשובים.
1. לדון עליהם (ותמיד שה יהיה לאחר מעשה כי ככה זה). ודרכן למצוא פתרונות נוספים המכללים את שתי הדרכים יחד. זה מסקרן, עשיר, וגם נותן לכל מקרה יחס אישי.
דרך כמה דרכי תגובה נוכל לתת לקונפליקט מקום.
2 אם נתבונן על הקונפליקט כקונפליקט החיי בתוך הנערה עצמה. וגם בתוך הקהילה של הפנימיה בכלל נוכל להבין הדרך לצמוח ולגדול מתוכו.
אין צורך להחליט מראש על דרך אחת אחידה וחד משמעית.
מצד אחד יש מקום לביטיים ספונטאנים רגשיים בסטודיו. ואף רצוי לתת להם מקום ובכך לתת מקום לנערה.
מצד שני חלל הסטודיו הוא חלל קהילתי. והוא מקבל משמעות של אני בתוך קהילה.
אנחנו רוצים לתת לנערה לחולל סערה. והיא אכן הצליחה בכך. אך גם רגע לעצור ולהביא למודעות ואחריות למה היא מחוללת. כוונתי במחוללת היא גם יוצרת תנועה ומחול. ז"א לכך שהיא בעלת כוחות תנועה והנעה. (ואולי על החלק הזה לא החזרנו לה מספיק פידבק מחזק ומבהיר לה את המשמעות החיובית שיש לה בקהילה כבעלת עוצמה וכמניעה תהליכים).
הסטודיו הוא למעשה טיפול בתוך קהילה, בקהילה.
כאן רק חשוב עבורי לדייק.
לא הוצב לנערה דרישה למחוק את הכתובת. הועלה דיון יחד איתה ויחד עם חברותיה על המשמעות של לכתוב כתובת כזו ועל תחושתיהן. הנערה החליטה מתוך עצמה למחוק ובקשה להשאיר את שמה. יתכן שהיה בזה חלק של ריצוי, אשמה ויתכן שהיה בזה הבנה שלה לחברותיה ןלסביבתה.
את למעשה גם מעלה שיש לעיתים אי הסכמות או מתח בתוך הצוות לגבי תגובות לילדים.
זה נראה לי גם כן איזשהו חלק ייחודי לסטודיו הפתוח.
אולי גם אחרים יכולים להתייחס לזה בהקשר של הצבת גבולות ?
הרי לכל אחד מאיתנו יש תפיסות אחרות
בהקשר לרשות שאנו נותנים לביטויים שונים בסטודיו.
זה באמת העלה אצלי שאלה לגבי הצבת הגבול שאולי נמתחה רחוק מדי מצידי/מצידנו,
אך גם שימח אותי שהתאפשר לנערה לקבל את מבוקשה- להסעיר את כולנו
לצערי מאז לא פגשתי אותה כך שבמקרה נותר בלתי סגור מבחינתי,
אך להבנתי כן עובד בפעם אחרת שבה הגיעה
בתור מי שאישרה את הפעולה למרות לבטים, ובוודאי שבאותו הזמן לא היה לנו הרבה זמן למחשבה,
אבל אני חושבת שגם בדיעבד הייתי מתקשה לעצור אותה מלצייר בגלל הרצון העז שהביעה
ובגלל שלא חשתי את הפגיעה שחוו ילדים בדיעבד כי לא עבדתי למחרת…
מקורות קשורים
התשתית לבריאות נפשית
וינקוט, 1951
הקלטת מפגש הפתיחה
סרטון המפגש
Theorizing Materiality in Art Therapy
Materials, Media and Meaning
משתתפים
עירית בירגר
ענבל מרגלית
מיכל בת אור
עמית פרי