משמעות ביטויי הרס ביצירה | The Discussion Page
Synopsis
משמעות ביטויי הרס ביצירה
זיהוי היבטים טיפוליים / מעכבים בפעולת ההרס
הרס
האם ריסוק המקלדת הוא עוד אקט של הרס, של שבירה, מעין כפיית החזרה, ורק משחזר את השבר וההרס מהחיים של אותו הילד שסבל מאלימות? בריסוק בעזרת פטיש יש סיכון להיפצע, ואולי גם פגיעה באחרים בסטודיו (שמירה על בטיחות המטופל היא אחד העקרונות של יצירת מרחב סטודיו מותאם (Moon,2007) . בהתמודדות עם אלימות, יש לשים לב האם הוצאת התוקפנות היא סובלימטיבית או שמא התכוננות להתקפה קונקרטית. התבוננות כזו תוביל לניסיון להציע לו פעילות אחרת דומה, אך במרחב הסימבולי- כמו עבודה בנגרות (לדפוק מסמרים לתוך קרש למשל).
תיקון
העבודה ברדימייד ובעיקר עם חפצים ומכשירי חשמל ישנים מאפשרת גם ניפוץ, גם פירוק ולאחת מכן הרכבה. לכן זהו מדיום עוצמתי לביטוי. תוך כדי שמירה על בטיחות (היצמדות וליווי צמוד של פעולת ההרס/פירוק), ניתן יהיה ללמוד מהתהליך וכן להציע בד בבד עם התהליך של הפירוק גם הצעות לחיבור מחודש. התערבות המטפל, גם בהיבט הטכני (כגון הצעת מברג) היא חלק מבנייה משותפת של נרטיב (Bat Or & Megides, 2016). המטפל באמנות בהתערבותו, מתפקד כמרחיב החשיבה המטאפורית כשבמקרה הנוכחי המטפלת עשתה זאת ע״י הרחבת מטאפורה קינסטטית (Moon, 2007)
Summary
ילד בן 7 מרסק בעזרת פטיש מקלדת. החלקים מתפזרים על הריצפה. הוא מחליט לאסוף את הכפתורים שנותרו שלימים לטובה יצירה מאוחר יותר, ולזרוק את השבורים. המטפלת מתיישבת לידו על הריצפה ובודקת את החלקים מה שלם ומה שבור. ומכריזה ״האות ג׳ נשארה שלימה״. הוא מסתכל ומוצא את אותיות שמו שנותרו שלימות, עדיין מחוברות לבסיס המקלדת. הוא מנסה להוציאן שלימות ע״י הפטיש.
להמשך קריאה לחץ כאן
The Discussion
וינייטה ד’- פרידה וסיום
מאז שחזרנו מהקורונה ד’ הגיע פעם אחת לסטודיו הפתוח ביום שלא הייתי והבנתי מהצוות שהוא אמר שהוא מאוד מתרגש והיה לו קשה ליצור ולמצוא את עצמו. מאז הפעם הזאת הוא לא הגיע עד שהתחלנו להזמין את הילדים לבוא לתהליכי בחירת עבודות לקראת סיום השנה.
מסתבר ש-מ’, אם המשפחתון בגלל קושי לימודי של הילדים עקב החזרה לשגרה דאגה להשאיר בשעות אחה”צ את הילדים במשפחתון בשביל שיתרגלו/יעשו שיעורי בית ולכן ד’ לא הגיע לסטודיו בתקופה האחרונה.
ד’ הגיע לפני שבועיים במחשבה שהוא בא לבחור עבודות ולקחת אותם אתו למשפחתון. שמחתי מאוד לראות אותו אחרי תקופה כל כך ארוכה. הוא ביקש לעשות איתי את התהליך של בחירת העבודות. ראיתי שהוא בקושי מהרגע הראשון. היה לו מאוד קשה לוותר על חלק מהעבודות וגם מאוד ציער אותו שהוא יצטרך לחכות עוד זמן עד שהוא יקבל אותן כי הוא חשב שהוא כבר יחזור היום למשפחתון עם העבודות שלו. התייעצתי עם חני וסיכמנו שהוא יוכל לקחת אתו משהו אחד למשפחתון כי באמת הייתה חוסר הבנה בינינו לבין מ’ אם המשפחתון. זה קצת הרגיע אותו ויכולנו להשלים את התהליך. הוא ביקש ללכת ישר שסיימנו ולא רצה להישאר עוד בסטודיו. הרגשתי שהוא בקושי נורא גדול ליוויתי אותו בשביל היציאה, הזמנתי אותו לבוא בשבועיים הנוספים שיש לנו לסטודיו ונפרדנו.
נשארתי עם תחושת קושי מהמפגש עם ד’, הרגשתי שכל התמה של פרידה וסיום ובחירת עבודות מכניסות אותו לבונקר, הרגשתי פגיעות נורא גדולה שלו ובתגובה הוא סוגר את עצמו וכועס.
שבוע שעבר ד’ הגיע לסטודיו ליצור. הוא הגיע עם מכונית צעצוע שאתה רצה לעבוד, הוא אמר לי שהוא הביא את המכונית הזו בשביל שנעבוד ביחד ונבנה עליה בפלסטלינה. לאחר רגע הוא החליט שהוא רוצה לפרק את המכונית בעמדת נגרות. הוא החל לחורר אותה עם מברגים שונים ולדפוק עליה בפטיש וראיתי שהוא מאוד נהנה מזה. אחרי כן הוא הביא מטוס צעצוע גדול מפלסטיק והחליט גם אותו לפרק. בשלב הזה אני עברתי לעבוד עם ילד אחר וכרמית המשיכה עם ד’. הוא הכה מאוד חזק בפטיש וממש ריסק את המטוס ונראה שהוא ממש בתוך תהליך סובלימטיבי מטיב. הרגשתי שהוא מוציא את הכעס והתסכול על המטוס, התאפשר לו הוצאת כוח וקול בזמן שריסק את המטוס. לאחר שסיים כרמית אספה ביחד אתו את השברים בקופסה ושמנו את זה במדף שלו.
כשסיים הוא אמר ש”זה” (לדפוק, לרסק ולחורר) ממש מרגיע אותו, וגם העבודה בפלסטלינה מאוד מרגיעה אותו. וגם כשהוא עובד עם עמית זה מרגיע אותו. הרגשתי שזה היה כמו מין משפט סיכום שנה לקראת הפרידה. הרגשתי מאוד טוב בסוף היום לאחר הפגישה אתו, שמחתי שהתאפשר לו לבוא לעשות את התהליך הזה מולי לאור ולמרות כל הקושי שעלה מהפרידה.
Last Posts
מוסיפה חשיבה מטאפורית לאירוע: בהתמודדות עם טראומה מסיבית, האירוע נחווה כניגוד מוחלט להיגיון האנושי. מאידך, השפה האנושית מורכבת מלוגיקה של אותיות,מילים,משפטים. ריסוק המקלדת יכול לתאר את חווית המושג “לא יעלה על הדעת״ . אפשר לחשוב על אקט ריסוק המקלדת כפעולה המביעה שמילים לא יכולות לשאת את מה שקרה. ההתערבות של המטפלת שניתן לתארה כ “חיפוש אחר ניצולים” יצרה ברית בין המטפלת לילד, וממנה החיפוש אחר שם המטופל עצמו שנדלה מתוך אתר ההרס. בעיני זה אירוע טיפולי מרגש מאוד משום שמחובר לרבדים עמוקים של הוויה.
בהמשך לווינייטת הפרידה של עמית עם ד’ אני רוצה לשתף כי חשתי שהמעבר של ד’ מבניה (לבנות בפלסטלינה ) להרס התאפשר גם בשל ריבוי המטפלים בסטודיו. ד’ יכול היה להראות כמה צדדים של אישיותו בגלל שהחלפנו, אני ועמית, תפקידים. עמית התרחק (הלך לעזור לילד אחר) אך למעשה המשיך להחזיק את ד’ בתודעתו ואני שימשתי כזרועו הארוכה( או העין המתבוננת) של עמית בתהליך הפרידה שלהם. בסוף המפגש עמית חזר וביחד אספנו את החלקים השבורים והרגשתי שעטפנו את ד’ ביחד (כמו משפחה- אבא, אמא ובן…). אני מרגישה שהצלחתי להוות אגו מסייע לד’ ולעמית גם כן ויצאתי מהמפגש בתחושה טובה.
כרמית אבירם
אני חושבת על ההרשאה להרוס/לפרק לעיניכם אובייקט מעולם הילדות, כמשהו מדוייק עבור ד׳ באותו פרוזדור שבין סיום השנה לפרידה ממכם. הצעצוע משמש באופן יומיומי כאובייקט משחקי במרחב של ביניים, איתו אפשר להמריא בדמיון למחוזות ילדיים. ד׳ שובר שני צעצועים ואולי גם מספר על אובדן המרחב המשחקי בזמן הקורונה ואולי גם בסיום השנה. כמו שחזור של התרחשות אובדן הנגישות לסטודיו. ואולי זה בפני עצמו, העשייה ביצירה (במקרה זה באמצעות ההרס) כשהיא מדייקת, היא גם מרגיעה. משום שהביטוי לא נשאר תקוע בפנים סגור ואסור, אלא משהו שאפשר לבטא באופן לגיטימי בחדר הסטודיו עם אנשי הצוות, שמהווים מעטפת מאפשרת ותומכת.
מיכל בת אור