אחת היא התקשורת בינינו אנשי הצוות תו”כ הפעילות בסטודיו.

במקרה הזה לא תוקשר מעשה האלימות שהתרחש מחוץ לסטודיו בזמן הפעילות. ט. נראה מאוד סוער ולכן לקחתי אותו הצידה להרגע.

אני בעיקר עסוקה סביב איך מתקשרים אחד עם השני. האם אפשר אפילו לאמר בקול רם מעל ראשו של הילד כמו שני הורים המתיעצים אחד עם השני ונותנים לשני הקולות להישמע ואף לחפש בחשיבה משותפת מענה? לשם כך אנחנו הצוות צריכים להרגיש תחושת שייכות, ביטחון, החזקה אחד של השני ויכולת להיות בדעות שונות ביחד לצורך התבוננות, הקשבה וחקירה ובטח לידע ככל הניתן. מניחה שיהיו גם סיטואציות שלא יוכלו להיות מתוקשרות בזמן הארוע אלא רק בדיעבד. ממש כמו במשפחה.

נושא נוסף שעלה בי הוא אילו התערבויות מתאימות לילד שהוא במצב סוער. במקרה הזה האם עבודת גוף ( יצירת קונטור כשהילד מתבקש לשכב בנחת על הריצפה) מתאימה? האם גואש הוא חומר שמתאים?
אני סבורה שהם מציפים יותר.
בעבודת גוף זו עבודה שמאוד נוגעת חזק. היא מבקשת יחסים של אמון, ויכולת הכלה גבוהה. זו יצירה שמאוד קרובה לגופני ולפנימי.
גואש הוא חומר נוזלי. הוא מאפשר חופשיות וזרימה, חקירה של צבע ואפילו נגיעה בתכנים לא מודעים. אך גם רגרסיביות,הצפה וחוסר שליטה שעלולה להביא לכאוטיות.

יתכן שכמובילה בסטודיו הייתי צריכה לעצור את זה. מודה שמשהו לא רצה להתערב להתערבות, שחיפש בי את הגמישות שרציתי לתת ולסגור נתיב אבל עולה בי השאלה שוב האם יתכן שבכך לא שמרתי. לא על בר ולא על הילד.
( כי הבחנתי מראש בשתי התערבויות אלו).

אני יצאתי באותו היום מהסטודיו מבולבלת ועם רגשות קשים. הרגשתי שה”ההכלה” שאנחנו מבקשות לתת לו באה על חשבון הביטחון האישי שלי וחוסר שמירה עלי כמטפלת.

זוהי לא הפעם הראשונה שט’ מכה אותי, ושוב אני נדרשת לאפשר לו ,במקום להציב גבול ברור שהתנהגות שכזו לא מקובלת בסטודיו.

אני מרגישה שברית טיפולית חייבת להגן על המטפל והמטופל, ובטח בחלל כמו הסטודיו, להגן גם על שאר המטופלים. הברית עם ט’, נכון לעכשיו, בתחושה שלי לא מגנה עלינו, לא על שאר הילדים ולא עליו.

העליתי זאת גם בישיבת צוות האחרונה, והייתי רוצה לבקש שוב, שנחליט בצוות מה אנחנו עושות במקרה כזה של אלימות. מתוך האירוע הזה אני רוצה שינוסחו כללים ברורים מה עושים במקרים של אלימות בסטודיו