מחשבות ואסוצאציות שעלו בי בזמן סדנת הליבוד : הליבוד מהווה עבורי סוג של קסם – חומר רך וחסר צורה המתלכד לידי פיסול  בעל מרכיבים צורניים ומשמעות. הדימוי כאילו מגלה את עצמו מתוך החומר. למרות שעבדתי  בעבר בליבוד הפעם התקשתי לשחרר ולהתמסר לחומר. העבודה הסביבתית לא נתנה לי את האפשרות לשחרר את התוצר(האם הוא יפה מספיק?). חשבתי על הילדים בסטודיו והאם הם גם חווים סוג של השוואה או ביקורת עצמית כאשר הם יוצרים. כאשר נתבקשנו למסור את היצירה המותחלת הרגשתי סוג של הקלה  ואם זאת נדרשה ממני יכולת שיחרור ומשחקיות מסויימת בשביל להיות מסוגלת להתחיל ולהתמסר כל פעם ליצירה חדשה ולא לסיימה. חשבתי שוב על הילדים בסטודיו ועל תחושת הלא נודע וחוסר הוודאות  שהם חיים בתוכה – האם אני יהיה כאן מחר על מנת לגמור את היצירה שהתחלתי היום? הדחיפות לסיים ולהספיק כמה שיותר בכל מעבר שכזה לא איפשר לי לשקוע לתוך העבודה. הרבה ילדים בסטודיו עובדים בצורה שכזאת – הם קופצים מדבר לדבר וכאילו רוצים להתנסות ולהספיק לנכס לעצמם כמה שיותר מהחומרים. ההתנסות בסדנא גרמה לי להזדהות איתם ולהבין יותר טוב את הלך הרוח שלהם ואת הסיבות שבגללן הם עובדים ככה. כשאנו אומרות להן – "תוכל לסיים מחר" זה בכלל לא ברור מאליו עבורם…  כשסיימנו את הסיבוב והיצירה חזרה אלי הרגשתי  שמחה מהתוצר ושלי לא היה את היכולת ליצור כזה דבר יפה לבד אך הרגשתי שהיצירה כבר לא שלי. היא לא מה שדמיינתי בתחילה מבחינת הדימוי וגם לא בסגנון העבודה. זה גרם לי לחשוב עלינו , צוות המטפלות, שעובדות לעיתים בדרכים כה שונות ועל הילדים ש"עוברים " מיד ליד וצרכים להתאים את עצמם אלינו , או שאנו אלו שצריכות להתאים את עצמנו לילדים ? האם הילדים צרכים "לשנות מקום" פיזי או מנטלי או שאנו צריכות להיות אלו שבתזוזה? התחושה שהרגשתי שקיבלתי בסיום הסיבוב את היצירה שלי היתה תחושה שהיא של הסטודיו, בדומה לתחושת האובייקט שאנו מרגישות לפעמים … אך אם זאת שמחתי לקבל "מתנה" כה יפה והיא המחישה עבורי את התחושת השותפות ועבודת הצוות הנפלאה שאנו עושות בסטודיו מידי יום.

עבורי היופי שבעבודת הליבוד הוא הדינמיות שלה – האפשרות לשנות בכל רגע נתון, להוסיף או להסיר שכבה. תחושה שהכל הפיך ובר שינוי. מצד אחד היא מזכירה לי עבודה בחומרי ציור מרוכזים, שמאפשרים כיסוי מלא והסתרה – כמו גירי פסטל למשל, אך בנוסף, היא מאפשרת שינוי של ממש, בהסרה של חומר והחלפתו באחר.

ההתנסות בסדנה הפרידה אותנו מן הדמויות שיצרנו בתום השלב הטכני, שהוא גם די סיזיפי (יצירת שלד, צורה, הרבה דקירות מחט לשם עיצוב בסיסי), ובסמוך לרגע שבו הן מתחילות לקבל את ייחודן, 'הלבשתן' ועיצובן הסופי הייחודי. התחושה היא מתסכלת בהתחלה (הדמות שלי נלקחת ממני בדיוק בשלב הכייפי), וגם מבלבלת – איך אפשר לגשת בכלל ליצירה של מישהו אחר? קטונתי. עבורי זו היתה חוויה מעניינת מאוד אפילו רק לגעת ביצירה האחרת, עוד לפני ההתערבות היצירתית. לחוש את אופן העבודה של האחר – כמה היא דחוסה/רפויה/מוקפדת/וכו'. כמה היא שונה מהדרך שלי לגעת בחומר. זה הזכיר לי את העבודה בסטודיו, התנועה של הילדים היוצרים בינינו המטפלים, ההתערבויות השונות שלנו – איש איש ואופיו וסגנונו האישי. ואחר כך – התעוזה לגעת ביצירה שאינה שלי, ליצור לה המשכיות. בתחילה בזהירות יתרה ויראת קודש, עם המון צניעות ופחד לקלקל או לאכזב, ובהמשך עם יותר השלמה ובטחון. גם שחרור היצירה שלי לטיפולן של ידיים אחרות הצריכה מתן אמון והרפיה של השליטה. חלק מאיתנו (כולל אני..) המשיכו להחזיק שליטה באמצעות 'הוראות הפעלה' לדמות שלנו. כאילו נצליח להעביר איזו מהות בכמה מלים של 'חפיפה'. כמו 'העברת משמרת' בסטודיו, כשאנו שואפים לקבל איזו תמונה רחבה על ילד, אך בפועל אין באמת דרך לשחזר לאסוף ולזקק את כל ההתרחשויות, חילופי הדברים, הכוונות והתובנות. אפשר להעביר את רוח הדברים ופשוט לסמוך.

שחרור הדמות שיצרתי לטיפולן של אחרות, לימדה אותי רבות. ראשית, שהידיעה שהיא זוכה לטיפולן של ידיים אוהבות מקלה על השחרור. שנית, כל אחת מהתוספות שקיבלה הדמות היממה אותי בחיים שהיא הפיחה, בכיוונים והרעיונות שכנראה לא הייתי מגיעה אליהם בעצמי. הן עזרו לי לצאת מהקבעונות שלי למחוזות חדשים, כך שהיצירה שלי זכתה בעושר מיוחד שלא היה מתאפשר לולא ההתערבות הכפויה. אני מוצאת שבסטודיו קשה לי לפעמים 'לשחרר' ילד שעבדתי איתו. יש רצון להמשיך היום מאיפה שהפסקנו אתמול, ליצור רצף והמשכיות. זו המגבלה, ויחד עם זאת זו גם ההזדמנות הגדולה הטמונה בסטינג של הסטודיו – כל ילד יוצר נחשף לאופנים שונים של קשר ותקשורת, כך שגוף המטפלים יוצר שלם שהוא מאוד רב-גוני, ומאפשר לילד היוצר תנועה פנימית מתמדת בין אפשרויות מגוונות לפעולה וגילויים שונים על עצמו.

ברשימה המרגשת שלך עירית, את ממש ממחישה את החשיבה הרפלקטיבית, מנטליזציה שבאמצעותה אני מחפשת את המשמעות במישור האישי ואת החוויה של הילדים בפנימייה והוריהם הביולוגיים, ואפילו את עבודת הצוות בסטודיו, שכוללת רצף של מפגשים בינאישיים בין הילד, אך עם אנשי צוות שונים. האסוציאציות שעולות מההתנסות בלבד, ממחישות עד כמה המרחב שלך מאפשר למסע החשיבתי הזה, להרהור, לאמפתיה כלפי הילדים ואפילו כלפי הוריהם הביולוגיים. יש משהו בחומר היצירה, ובתהליכי העבודה, ובתוצר, שנמצאים בקשר עם העולם הפנימי של היוצרת. מה שממחיש כאן באופן כלכך מוחשי וחי – שהייה במרחב הפוטנציאלי וגם את משמעות המשפט keeping things in mind שזה מושג של בריטון בעקבון ביון. בעברית ״לשמור דברים בדעת״, כתנאי מוקדם למנטליזציה. הילדים שאנו עובדים עמם בסטודיו, רבים מהם, חווים בדיוק קושי לשמור דברים בדעת.

מחשבות בעקבות סדנאת הליבוד, מתאריך 19.12.2020

הלבד רך, זימן לי השתקעות בעבודה עדינה של אצבעות. עבודת המחט קשה ודוקרת והצריכה עיניים ערות ומרוכזות. שני הניגודים בלטו עבורי והובילו אותי להשתקעות וריכוז בעצמי. עלו בי המון הקבלות לחיים בכפר הילדים ולעבודה בסטודיו.

מהר מאוד למדתי שאם רוצים להפריד מהר את הלבד זה קשה, אבל דווקא כשמאיטים ומנסים להפריד בעדינות זה מצליח בקלות. חשבתי על הילדים ואיך נעשתה הפרידה שלהם מהוריהם הביולוגיים והבית הראשוני. תהיתי האם הפרידה הייתה חדה וקשה או שאולי הייתה בה גם איכות של הפרדה איטית ורכה יותר. הנחתי שלפעמים כך ולפעמים כך, ושבעצם אלו פרידות קטנות כל פעם מחדש כאשר עוברים מהבית לכפר, ואולי גם להיפך.

התנסינו בשני סגנונות עבודה, אחד מהם היה בליפוף, והשני בדקירה של החומר.

התחברתי יותר לעבודת הדקירה. משהו בצורך לחדור את הצמר על מנת לחברו ליצירה של משהו חדש היה לי יותר נעים, הגיוני. שבשביל ליצור משהו באמת חזק צריך לעבור דרך החומר הרבה מאוד פעמים.

כשקרן אמרה שנצטרך ל"לשחרר" את היצירות שלנו ולמסור אותן למישהו אחר שימשיך אותן היה לי ממש קשה. הרגשתי בגידה וכעס על ההחלטה. "זה אני התחלתי, ודמיינתי, ורציתי לעשות הכי טוב בדרכי…. איך מישהו אחר יוכל לדעת לעשות מה שאני רוצה? האם הוא ישקיע בעבודה שלא שלו באמת?". אחר כך חשבתי על כך שאצטרך לקבל שוב את העבודה שעברה כמה ידיים וחשבתי שאני לא אוהב אותה "אולי פשוט אתנתק ולא יהיה לי איכפת". שוב חשבתי כמובן על הילדים בכפר, ובעיקר על ההורים הביולוגיים. כמה קשה להיפרד ממשהו שהשקעת בו והיה לך קרוב ולתת למישהו אחר לטפל בו.

אחרי שעיקלתי את הדברים הצלחתי להמשיך ביצירה אבל התחושה הייתה כבר אחרת.

לאחר שקיבלתי עבודה של מישהו אחר שאצטרך להמשיך חשבתי על הורי המשפחתונים. מצד אחד הרגשתי חשש לקלקל או לעשות משהו שלא יהיו מרוצים ממנו, ולצד זה גם היה לי קצת פחות איכפת מה יצא בהשוואה להשקעה שעשיתי בעודה שלי. זה לא היה ממקום חיובי ומשחרר אלא ממקום שזה פחות שלי, ואמנם אני משתדלת אבל לא עד הסוף כמו שהשקעתי בעבודה שלי.

חשבתי כמה זה עצוב שיש להורי המשפחתונים את הילדים שלהם האמיתיים ואת הילדים שהם מגדלים. שברור שאיכפת להם ועושים מאמצים אדירים כדי להיות שם בשבילם- אבל זה גם לא אותו הדבר כמו לגדל ילד שלך, אני חושבת ומניחה.

תהיתי עד כמה יש ציפייה שאשמר את עבודת הלבד שנעשתה לפניי ועד כמה אני רשאית לשנות אותה לפי מה שנראה לי נכון ויפה, האם אני מתקנת את מה שלא מוצא חן בעיניי, ואיך לעשות זאת מבלי לקלקל? הרי אני לא יכולה לעשות משהו שהוא לא בדרכי, גם אם אנסה זה לא יצליח, ואני בכל זאת רוצה לקדם את היצירה ולפתח אותה. בניגוד לאחרים בחרתי שלא לשאול את מי שהעובדה שלו מה הוא רוצה שאעשה ולקחתי לעצמי חופש יצירתי. שמתי לב שאני עושה זאת ותהיתי האם זה בסדר, ומה אני לא שואלת, מה לא איכפת לי מהצד השני?  חשבתי שאולי זה ממקום שאני בטוחה שאעשה משהו ממש טוב ואני מתכוונת ממש להשקיע, אבל הרגשתי גם שזה מעשה שעלול להיות אנוכי ואולי נובע גם מהחשש להיכשל.

חשבתי כמה קשה לגשר על פערים בסגנון, בדמיון, בתנועה הייחודית של כל אחד- ואנחנו רק מדברים על לבד… מה קורה כאשר מדובר בסגנון הורות, חינוך, מחשבות של בנאדם אחר לגמרי, איך אפשר להתערב אבל לא מדי, לשנות אך שהשינוי יתקבל בברכה, לנסות להיטיב מבלי להשתלט.

כשקיבלתי חזרה את הדמות שלי ניסיתי להבין, האם אני אוהבת את הדמות שחזרה אליי? האם זה בכלל אפשרי? למה לאחרים קל יותר לקבל אותה חזרה ומדוע כל אחד מגיב לכך אחרת? האם זה רק בגלל סגנון אישי ויכולת לשמוח במה שיש עכשיו, או שזה גם משנה מי עבר על היצירה שלי ועד כמה הוא באמת התחבר אליה? האם אני בכלל יכולה להרגיש ולדעת את כל הדברים האלה או שאני סתם מספרת לעצמי סיפור כדי לנסות להסביר את הדברים?

שוב חשבתי על ההורים הביולוגיים.

היה לי קשה לקבל אליי את הבובה לאחר שכל כך השתנתה "זה בכלל לא מה שהתכוונתי" חשבתי. אבל לאחר רגע שאלתי את עצמי האם באמת ידעתי מה אני יוצרת? האם הייתה כוונה ברורה או שפשוט נסחפתי עם החומר לאן שחשבתי שהוא "לוקח" אותי ובעצם אפשר להגיע להמון כיוונים. למה זה בעצם כל כך נורא שמישהו אחר השאיר מה חותם? האם מה שאני עשיתי הוא בהכרח הכי טוב, נכון, יפה?

חיפשתי דרך להתחבר שוב אל הדמות ולאהוב אותה. לא רציתי לשנות לגמרי את הדמות כי היא כבר הייתה משהו אחר, אז ניסיתי "למסגר מחדש" וליצור חיבור מחודש. על ידי משחק עם הדמות התחלתי להרגיש שוב חיבה ועל ידי שינוי התנוחה שלה והצבה מחודשת שלה במרחב הצלחתי להשקיע בה שוב מרץ ואכפתיות דומה לאלו שהיו לי כשרק התחלתי ביצירה. ההקשר החדש נתן לדמות תפקיד ומקום והרגשתי איך על ידי שינוי של משהו חיצוני של היצירה הצלחתי לעורר אצלי שינוי פנימי שהיה לי חשוב כדי שאוכל לאהוב אותה מחדש. עדיין לא אהבתי אותה אותו הדבר כמו בהתחלה, כשחשבתי שהיא תהיה רק שלי. משהו בפער שנוצר ביני לבין הדמות, אמנם קטן, אבל בכל זאת קיים, נשאר.

לבסוף חשבתי על הילדים עצמם. האם הם מרגישים את כל זה??