מחשבות ואסוצאציות שעלו בי בזמן סדנת הליבוד : הליבוד מהווה עבורי סוג של קסם – חומר רך וחסר צורה המתלכד לידי פיסול  בעל מרכיבים צורניים ומשמעות. הדימוי כאילו מגלה את עצמו מתוך החומר. למרות שעבדתי  בעבר בליבוד הפעם התקשתי לשחרר ולהתמסר לחומר. העבודה הסביבתית לא נתנה לי את האפשרות לשחרר את התוצר(האם הוא יפה מספיק?). חשבתי על הילדים בסטודיו והאם הם גם חווים סוג של השוואה או ביקורת עצמית כאשר הם יוצרים. כאשר נתבקשנו למסור את היצירה המותחלת הרגשתי סוג של הקלה  ואם זאת נדרשה ממני יכולת שיחרור ומשחקיות מסויימת בשביל להיות מסוגלת להתחיל ולהתמסר כל פעם ליצירה חדשה ולא לסיימה. חשבתי שוב על הילדים בסטודיו ועל תחושת הלא נודע וחוסר הוודאות  שהם חיים בתוכה – האם אני יהיה כאן מחר על מנת לגמור את היצירה שהתחלתי היום? הדחיפות לסיים ולהספיק כמה שיותר בכל מעבר שכזה לא איפשר לי לשקוע לתוך העבודה. הרבה ילדים בסטודיו עובדים בצורה שכזאת – הם קופצים מדבר לדבר וכאילו רוצים להתנסות ולהספיק לנכס לעצמם כמה שיותר מהחומרים. ההתנסות בסדנא גרמה לי להזדהות איתם ולהבין יותר טוב את הלך הרוח שלהם ואת הסיבות שבגללן הם עובדים ככה. כשאנו אומרות להן – “תוכל לסיים מחר” זה בכלל לא ברור מאליו עבורם…  כשסיימנו את הסיבוב והיצירה חזרה אלי הרגשתי  שמחה מהתוצר ושלי לא היה את היכולת ליצור כזה דבר יפה לבד אך הרגשתי שהיצירה כבר לא שלי. היא לא מה שדמיינתי בתחילה מבחינת הדימוי וגם לא בסגנון העבודה. זה גרם לי לחשוב עלינו , צוות המטפלות, שעובדות לעיתים בדרכים כה שונות ועל הילדים ש”עוברים ” מיד ליד וצרכים להתאים את עצמם אלינו , או שאנו אלו שצריכות להתאים את עצמנו לילדים ? האם הילדים צרכים “לשנות מקום” פיזי או מנטלי או שאנו צריכות להיות אלו שבתזוזה? התחושה שהרגשתי שקיבלתי בסיום הסיבוב את היצירה שלי היתה תחושה שהיא של הסטודיו, בדומה לתחושת האובייקט שאנו מרגישות לפעמים … אך אם זאת שמחתי לקבל “מתנה” כה יפה והיא המחישה עבורי את התחושת השותפות ועבודת הצוות הנפלאה שאנו עושות בסטודיו מידי יום.

עבורי היופי שבעבודת הליבוד הוא הדינמיות שלה – האפשרות לשנות בכל רגע נתון, להוסיף או להסיר שכבה. תחושה שהכל הפיך ובר שינוי. מצד אחד היא מזכירה לי עבודה בחומרי ציור מרוכזים, שמאפשרים כיסוי מלא והסתרה – כמו גירי פסטל למשל, אך בנוסף, היא מאפשרת שינוי של ממש, בהסרה של חומר והחלפתו באחר.

ההתנסות בסדנה הפרידה אותנו מן הדמויות שיצרנו בתום השלב הטכני, שהוא גם די סיזיפי (יצירת שלד, צורה, הרבה דקירות מחט לשם עיצוב בסיסי), ובסמוך לרגע שבו הן מתחילות לקבל את ייחודן, ‘הלבשתן’ ועיצובן הסופי הייחודי. התחושה היא מתסכלת בהתחלה (הדמות שלי נלקחת ממני בדיוק בשלב הכייפי), וגם מבלבלת – איך אפשר לגשת בכלל ליצירה של מישהו אחר? קטונתי. עבורי זו היתה חוויה מעניינת מאוד אפילו רק לגעת ביצירה האחרת, עוד לפני ההתערבות היצירתית. לחוש את אופן העבודה של האחר – כמה היא דחוסה/רפויה/מוקפדת/וכו’. כמה היא שונה מהדרך שלי לגעת בחומר. זה הזכיר לי את העבודה בסטודיו, התנועה של הילדים היוצרים בינינו המטפלים, ההתערבויות השונות שלנו – איש איש ואופיו וסגנונו האישי. ואחר כך – התעוזה לגעת ביצירה שאינה שלי, ליצור לה המשכיות. בתחילה בזהירות יתרה ויראת קודש, עם המון צניעות ופחד לקלקל או לאכזב, ובהמשך עם יותר השלמה ובטחון. גם שחרור היצירה שלי לטיפולן של ידיים אחרות הצריכה מתן אמון והרפיה של השליטה. חלק מאיתנו (כולל אני..) המשיכו להחזיק שליטה באמצעות ‘הוראות הפעלה’ לדמות שלנו. כאילו נצליח להעביר איזו מהות בכמה מלים של ‘חפיפה’. כמו ‘העברת משמרת’ בסטודיו, כשאנו שואפים לקבל איזו תמונה רחבה על ילד, אך בפועל אין באמת דרך לשחזר לאסוף ולזקק את כל ההתרחשויות, חילופי הדברים, הכוונות והתובנות. אפשר להעביר את רוח הדברים ופשוט לסמוך.

שחרור הדמות שיצרתי לטיפולן של אחרות, לימדה אותי רבות. ראשית, שהידיעה שהיא זוכה לטיפולן של ידיים אוהבות מקלה על השחרור. שנית, כל אחת מהתוספות שקיבלה הדמות היממה אותי בחיים שהיא הפיחה, בכיוונים והרעיונות שכנראה לא הייתי מגיעה אליהם בעצמי. הן עזרו לי לצאת מהקבעונות שלי למחוזות חדשים, כך שהיצירה שלי זכתה בעושר מיוחד שלא היה מתאפשר לולא ההתערבות הכפויה. אני מוצאת שבסטודיו קשה לי לפעמים ‘לשחרר’ ילד שעבדתי איתו. יש רצון להמשיך היום מאיפה שהפסקנו אתמול, ליצור רצף והמשכיות. זו המגבלה, ויחד עם זאת זו גם ההזדמנות הגדולה הטמונה בסטינג של הסטודיו – כל ילד יוצר נחשף לאופנים שונים של קשר ותקשורת, כך שגוף המטפלים יוצר שלם שהוא מאוד רב-גוני, ומאפשר לילד היוצר תנועה פנימית מתמדת בין אפשרויות מגוונות לפעולה וגילויים שונים על עצמו.

ברשימה המרגשת שלך עירית, את ממש ממחישה את החשיבה הרפלקטיבית, מנטליזציה שבאמצעותה אני מחפשת את המשמעות במישור האישי ואת החוויה של הילדים בפנימייה והוריהם הביולוגיים, ואפילו את עבודת הצוות בסטודיו, שכוללת רצף של מפגשים בינאישיים בין הילד, אך עם אנשי צוות שונים. האסוציאציות שעולות מההתנסות בלבד, ממחישות עד כמה המרחב שלך מאפשר למסע החשיבתי הזה, להרהור, לאמפתיה כלפי הילדים ואפילו כלפי הוריהם הביולוגיים. יש משהו בחומר היצירה, ובתהליכי העבודה, ובתוצר, שנמצאים בקשר עם העולם הפנימי של היוצרת. מה שממחיש כאן באופן כלכך מוחשי וחי – שהייה במרחב הפוטנציאלי וגם את משמעות המשפט keeping things in mind שזה מושג של בריטון בעקבון ביון. בעברית ״לשמור דברים בדעת״, כתנאי מוקדם למנטליזציה. הילדים שאנו עובדים עמם בסטודיו, רבים מהם, חווים בדיוק קושי לשמור דברים בדעת.