פיית שיניים – יש או אין?

מ. בן 9. מתנדנדת לו השן. בתקופה שבה נושא הוצאת עבודות/חומרים מהסטודיו נמצא מאתגר את הסטינג ואת החשיבה הטיפולית, הוא שואל האם יש לנו בסטודיו פיית שיניים?

בשבועות האחרונים ישנם מספר ילדים המבקשים להוציא מהסטודיו את עבודותיהם למרות שישנם כללים שמגדירים היכן נשמרות היצירות ומתי ניתן להוציא ולקחת אותן. ובכן, הכיוון ברור, ישנה יצירה שמ. מעוניין לקחת והוא מתכנן לגייס לעזרתו  את פיית השיניים הקסומה והכל יכולה. אם נתמקד לרגע בנקודה הזאת ונסתכל עליה דרך הכותרת של הדיון כאן – דיאלקטיקה בין כניסה למרחב ביניים לבין הצטרפות למעטפת ההגנתית – ניתן לראות את הבקשה לפיית שיניים אמיתית שתגיע ותגרום למשאלה שלי להתגשם כהבעת רצון לצד קושי להיכנס למרחב ביניים משחקי. המשאלה של מ. הייתה שהפעולה של פיית השיניים הדמיונית תהיה במציאות, ולא במשחק.

השבתי למ. – "לפעמים אני פיית שיניים" ומ. הביע את המשאלה שלו. אמרתי שאני שומעת את הבקשה שלו, לא רק אני שומעת כל צוות הסטודיו שומע ושאנחנו צריכים לחשוב על זה. במהלך התכנסות הצוות לאחר הפעילות עלו מחשבות ותחושות שונות לגביי הבקשה של מ. כיצד ניתן להבין את הפעולה שלו מתוך ההתרחשות הזאת. מ. מבקש להביע משאלה. לקבל משהו יוצא דופן, שמעבר לכללים, מחוץ לסטנדרט, הוא מבקש שיראו אותו כאינדיבידואל כמקרה פרטי. לצורך כך הוא מנסה לגייס את פיית השיניים הדמיונית, זאת שיכולה להשפיע ולשנות את המציאות, ואפילו לכפות את רצונו, באמצעות קסם. מה המענה הנכון של הצוות עבורו? מה תהיה ההתערבות הנכונה? (מוזמנים להרחיב) מתוך הדיון עלה כי הכיוון להתייחסות צריך להיות – להפוך את ה-משאלה, שנמצאת כרגע בתחום הפנטזיה ל-בקשה מהצוות, שנמצאת בתחום הדיבור, התקשורת, השיח האנושי. ולהכניס את הפעילות אל מרחב הביניים איפה שאפשר לשחק עם זה, ביחד או לבד, מתוך הבנה שזה נשאר בגבולות המשחק.

למחרת הגיע מ. ונכנס לחדר השירותים, שם הוא ככל הנראה תלש סופית את השן המתנדנדת וביקש שפיית השיניים תגיע לראות. זה היה מראה לא נעים, זה הזכיר לי פגיעה עצמית וחשתי צער על כך. אך הצטרפתי לחגיגה של מ. ובירכתי אותו על נפילת השן. אמרתי לו שאני זוכרת את הבקשה שלו מפיית השיניים ואנחנו נדבר על זה בסוף הפעילות. מ. עבד כרגיל בסטודיו (אם מישהו זוכר פרטים נוספים לגבי היום הזה או הוינייטה אשמח להשלמת התמונה) ולקראת סוף הפעילות התכנסנו לחשוב על הבקשה שלו.

בסוף היום התכנסנו כל הצוות עם מ. סביב השולחן כדי לשמוע את הבקשה שלו מהפייה. הסברנו למ. שפיית השיניים של הסטודיו תשמח לתת לו מתנה לכבוד השן שנפלה, והדגשנו שזאת פיית השיניים של הסטודיו, ולכן מה שיתקבל ממנה נשאר בתוך הסטודיו. מ. נראה מאוכזב ושאל מה זה שווה אם זה נשאר בסטודיו. הסברנו שהוא יכול לבקש מהפייה חומר מיוחד ליצירה. הוא חשב מעט ואז אמר – הלוואי שהיה פה טלפון או מסך אמיתי שאפשר לפרק. לאחר שיצא השיחה המשיכה, נראה היה כי מ. היה מסוגל להביע את הבקשה שלו במלואה ולהכניס אותה אל תוך השיח עם הצוות. הוא הצליח לקבל את מגבלות המציאות (הסטינג) ולהתאים את עצמו באופן שיתאפשר לו להיות מיוחד בתוכה ולא מחוץ לה. בהמשך החלטנו שהצוות יחפש טלפונים משומשים לפירוק, וכשימצאו כמה, מ. יוכל לבחור מהם את האחד שמוצא חן בעיניו ואת היתר הוא יוכל לפזר בחומרי העבודה בסטודיו עבור ילדים אחרים שאולי ירצו גם הם להשתמש בחומר כזה.

בוינייטה עם השרביט, אפשר לראות התפתחות מאוד מרגשת. תחילה מ. משחזר מצב שבו הוא התוקפן ואת הקורבן.  בתגובות שלך נאורוז, את מתמללת את המצב הלא נעים של הקורבן (כנראה את מה שהוא הרגיש כשהיה קורבן בעצמו). ואז ״לקח לו קצת זמן״ כלומר הוא חשב, ועשה מנטליזציה וטרנספורמציה , וכך החליט שדרך תנועת יד שלך תוכלי לבקש שיפסיק. הוא אף הביא לך שרביט כדי שגם את תוכלי לעשות קסמים (קטנים). ואז מ. מספר שמגיע קוסם ורוצה להפוך אותך לצפרדע- כלומר לתקוף בצורה קשה. ואז את מבררת איתו האם תוכלי להגן על עצמך בעזרת השרביט שקיבלת. והוא ״חשב קצת״ ושוב זה סימן לחשיבה, וטרנספורמציה והוא יוצא מהשחזור האוטומטי של תוקפן וקורבן, ומחליט שאת יכולה להגן על עצמך באופן עצמאי עם השרביט שנתן לך. במישור הלא מילולי את מסייעת לו להדביק, וגם באה בעקבותיו, ולמעשה את בת ברית שלו ביצירה ובמשחק. השיקוף של החלק הנפשי של הקורבן, מעורר בו אמפתיה והוא עובר מתפקיד התוקפן למציל של הקורבן.

זה מביא אותי לחשוב על מקרים נוספים של פציעות שגרמו לנו לצאת מהסטודיו. אחת -כשיצאנו להביא קרח ממשפחתון סלמה עבור ילדה שקיבלה כוויה מדבק חם והשניה כשנכנס לאחת הילדות נייר לתוך העין והיא מאוד נבהלה. אחרי שנרגעה ביקשה לחבק את אחותה ורומי יצאה איתה לחפש אותה. בשני המקרים הייתה תחושה עמוקה של הורות מרגיעה ומטפלת בתוך הסטודיו .(כמובן שעלינו לשמור ולהימנע מפציעות, אבל זה קורה). מעבר לטיפול בתוך הסטודיו הרגשתי שהיציאה החוצה חיברה את הסטודיו אל הכפר, כמעטפת בתוך מעטפת. ביציאה החוצה מהסטודיו תמיד ישנה דילמה – מצד אחד שמירה על גבולות הסטודיו כבועה, מרחב מטאפורי שמור, מצד שני כגשר אל המציאות… סוגיה..

השיחה אודות מ' והקונקרטיזציה הזכירה לי את המפגש בשבוע שעבר, בו מצא מ' משחק פלסטיק עם ראש בובה (שבמקור היו בו סוכריות), וביקש עזרה בהחלפת הראש שלה ל'ראש של בן'. סייעתי לו לחפש ברחבי הסטודיו את מבוקשו, וכשזה לא נמצא הצעתי שיכין בעצמו, בעזרתי, ראש של בן. הצעתי מגוון אפשרויות כחומרי גלם (פלסטלינה, חימר, כדור קלקר ועוד), כדי ליצור באמצעותן דבר מה שייצג את הדמות הזו שיש לו בראש, אך את כולן פסל מיד בחוסר סבלנות ("שונא פלסטלינה"). נוכחתי שהוא מבקש למצוא דבר מאוד ספציפי, ולא פתוח כלל לנוע לכיוונים אחרים. חשבתי על הנוקשות שלו, חוסר הגמישות, והדחייה של כל דבר שאינו בדיוק בדיוק מה שהוא מתכוון. בהמשך ראיתי שניסה סוג של פתרון (כנראה בתיווכה של אחת המטפלות האחרות) בכך שצבע וכיסה את פני הבובה בצבע גואש, ובעצם 'מחק' אותה (אולי התכנית להמשך היתה לצייר במקומה פנים אחרות). הוא הביע מורת רוח מכך שעדיין אפשר לזהות שזו בת, עבר ושאל אחרים אם הם מזהים מה זה. מ' משך בעקביות לכיוון הקונקרטי, ולכל אורך התהליך הבחנתי בחוסר שקט (אולי כמו הדחיפות הזו שדובר עליה קודם), וחוסר שביעות רצון שלו, וברצון עז שלי לעזור לו, להשביע את רצונו. מעניין אותי אם היתה המשכיות לעבודה הזו. * להבדיל – במפגש הראשון שלי איתו השנה, חלף מ' על פני, הצביע על ציור גואש שכלל כמה משיכות מכחול אדומות, ואמר לי : "זה הכאב שלך" (או משהו דומה) – אמירה שהיא מאוד רגשית ומטאפורית. כך שהשימוש בסימבול לא זר לו.  

בסיטואציה הראשונה של יצירת דרמה כאילו באמת נפצעה, ש. הפעילה את כרמית בתסריט, שבו היא הפצועה וגם כזו שמסתירה את הפציעה וצריך לרוץ ולחפש אחריה מחוץ לסטודיו. זה באיזורים של אקטינג אאוט, שהסטינג משתנה, כי יוצאים ממש מתוך הסטודיו, סביב אירוע חירומי. אני חושבת על ילדים רבים שמגיעים ממשפחות שבורות, שמדמיינים שתשבר להן היד, או הרגל, או שיחלו, ושזה ימשוך את ההורים לטפל בהם. הצורך שלא התמלא לחוות את ההורה כחוף מבטחים, כמרגיע, כמטפל בפציעות, נותר צורך חי ופועם בילד.  ש. השתמשה במדייה של דרמת כאילו, עם מניפולציה. מעין מתיחה של כרמית. בסיטואציה השנייה, יש באמת התכנסות לכיוון של אנאקטמנט בתוך הסטינג. היא גם ״פוצעת״ בכאילו את כרמית, גם מגלמת את הפצע עצמו וגם  ״חובשת״ את הפצע. יש כאן יותר אינטגרציה של התפקידים השונים, של החלקים השונים שנמצאים בתוכה…

מציעה כאן כיוון הפוך של הצטרפות למעטפת ההגנתית. תפירת שלושת המצעים הרכים של מ. היא בהחלט פעולה חזרתית, כמו הגנה אוטיסטית, שמ. זקוק לה מאוד. ונכון, זה חזרתי, מונוטוני, ריטואל שחוזר על עצמו. כרמית הרגישה דרך ההעברה הנגדית שלה את החלקים החזרתיים הללו, וחשבה כיצד אפשר לסיים את זה מהר יותר. במחשבה נוספת, אם אני נצמד/ת לריטואל אני יכולה לחוש את עצמי במשטח רציף.  מ. עדיין לא במישור הסימבולי, או במרחב הביניים, הוא במקום של ליצור לעצמו מצע רציף לחוויה שלו (שכנראה היא חוויה פגועה, קטועה, מחוררת). אם נחשוב מטאפורית- מ.  עוסק בתפירת המעטפת. הוא אפילו ממלא אותה בדבר רך, שזה ממש התחלה של הבניית העצמי.  הוא יוצר כיס רך ומרופד. מכאן אפשר לזהות גם תזוזה ממצע, ליצירת מיכל עם משהו בתוכו. כלומר, מ. נע בין  מספר רמות התפתחותיות שונות.  הוא זקוק לחוויה של לבד בנוכחות אחרים. הזירוז להכנס למרחב הביניים יכול להחוות כחודרני עבורו. אפשר לנסות לכן, להצטרף למעטפת הזו. לפעולות שלו, ואז יחווה את הצוות כמעטפת עבור החוויה שלו. בנוסף, דרך הסיפור שלו שהוא תופר לחתולה שתמליט גורים אולי הוא מבטא משאלה להיוולד מחדש. ייתכן כי הוא עסוק בשאלות משפחתיות כמו- איך באתי לעולם. מאיפה באתי. אולי יכול לדמיין דרך החתולה שממליטה על אמא ועל תינוקות שנולדים לתוך מצע רך, שהוא מוקדם מאוד בחייו ניתק מהמצע הראשוני שלו.