להתחברות

כניסה למרחב ביניים והצטרפות למעטפת הגנתית | עמוד דיון

In order to view the discussion - please log in.

תגובות אחרונות

user profile image
קרן סהר
24.01.2021 11:12
פיית שיניים – יש או אין?

מ. בן 9. מתנדנדת לו השן. בתקופה שבה נושא הוצאת עבודות/חומרים מהסטודיו נמצא מאתגר את הסטינג ואת החשיבה הטיפולית, הוא שואל האם יש לנו בסטודיו פיית שיניים?

בשבועות האחרונים ישנם מספר ילדים המבקשים להוציא מהסטודיו את עבודותיהם למרות שישנם כללים שמגדירים היכן נשמרות היצירות ומתי ניתן להוציא ולקחת אותן. ובכן, הכיוון ברור, ישנה יצירה שמ. מעוניין לקחת והוא מתכנן לגייס לעזרתו  את פיית השיניים הקסומה והכל יכולה. אם נתמקד לרגע בנקודה הזאת ונסתכל עליה דרך הכותרת של הדיון כאן – דיאלקטיקה בין כניסה למרחב ביניים לבין הצטרפות למעטפת ההגנתית – ניתן לראות את הבקשה לפיית שיניים אמיתית שתגיע ותגרום למשאלה שלי להתגשם כהבעת רצון לצד קושי להיכנס למרחב ביניים משחקי. המשאלה של מ. הייתה שהפעולה של פיית השיניים הדמיונית תהיה במציאות, ולא במשחק.

השבתי למ. – "לפעמים אני פיית שיניים" ומ. הביע את המשאלה שלו. אמרתי שאני שומעת את הבקשה שלו, לא רק אני שומעת כל צוות הסטודיו שומע ושאנחנו צריכים לחשוב על זה. במהלך התכנסות הצוות לאחר הפעילות עלו מחשבות ותחושות שונות לגביי הבקשה של מ. כיצד ניתן להבין את הפעולה שלו מתוך ההתרחשות הזאת. מ. מבקש להביע משאלה. לקבל משהו יוצא דופן, שמעבר לכללים, מחוץ לסטנדרט, הוא מבקש שיראו אותו כאינדיבידואל כמקרה פרטי. לצורך כך הוא מנסה לגייס את פיית השיניים הדמיונית, זאת שיכולה להשפיע ולשנות את המציאות, ואפילו לכפות את רצונו, באמצעות קסם. מה המענה הנכון של הצוות עבורו? מה תהיה ההתערבות הנכונה? (מוזמנים להרחיב) מתוך הדיון עלה כי הכיוון להתייחסות צריך להיות – להפוך את ה-משאלה, שנמצאת כרגע בתחום הפנטזיה ל-בקשה מהצוות, שנמצאת בתחום הדיבור, התקשורת, השיח האנושי. ולהכניס את הפעילות אל מרחב הביניים איפה שאפשר לשחק עם זה, ביחד או לבד, מתוך הבנה שזה נשאר בגבולות המשחק.

למחרת הגיע מ. ונכנס לחדר השירותים, שם הוא ככל הנראה תלש סופית את השן המתנדנדת וביקש שפיית השיניים תגיע לראות. זה היה מראה לא נעים, זה הזכיר לי פגיעה עצמית וחשתי צער על כך. אך הצטרפתי לחגיגה של מ. ובירכתי אותו על נפילת השן. אמרתי לו שאני זוכרת את הבקשה שלו מפיית השיניים ואנחנו נדבר על זה בסוף הפעילות. מ. עבד כרגיל בסטודיו (אם מישהו זוכר פרטים נוספים לגבי היום הזה או הוינייטה אשמח להשלמת התמונה) ולקראת סוף הפעילות התכנסנו לחשוב על הבקשה שלו.

בסוף היום התכנסנו כל הצוות עם מ. סביב השולחן כדי לשמוע את הבקשה שלו מהפייה. הסברנו למ. שפיית השיניים של הסטודיו תשמח לתת לו מתנה לכבוד השן שנפלה, והדגשנו שזאת פיית השיניים של הסטודיו, ולכן מה שיתקבל ממנה נשאר בתוך הסטודיו. מ. נראה מאוכזב ושאל מה זה שווה אם זה נשאר בסטודיו. הסברנו שהוא יכול לבקש מהפייה חומר מיוחד ליצירה. הוא חשב מעט ואז אמר – הלוואי שהיה פה טלפון או מסך אמיתי שאפשר לפרק. לאחר שיצא השיחה המשיכה, נראה היה כי מ. היה מסוגל להביע את הבקשה שלו במלואה ולהכניס אותה אל תוך השיח עם הצוות. הוא הצליח לקבל את מגבלות המציאות (הסטינג) ולהתאים את עצמו באופן שיתאפשר לו להיות מיוחד בתוכה ולא מחוץ לה. בהמשך החלטנו שהצוות יחפש טלפונים משומשים לפירוק, וכשימצאו כמה, מ. יוכל לבחור מהם את האחד שמוצא חן בעיניו ואת היתר הוא יוכל לפזר בחומרי העבודה בסטודיו עבור ילדים אחרים שאולי ירצו גם הם להשתמש בחומר כזה.

user profile image
מיכל בת אור
12.01.2021 15:01
בוינייטה עם השרביט, אפשר לראות התפתחות מאוד מרגשת. תחילה מ. משחזר מצב שבו הוא התוקפן ואת הקורבן.  בתגובות שלך נאורוז, את מתמללת את המצב הלא נעים של הקורבן (כנראה את מה שהוא הרגיש כשהיה קורבן בעצמו). ואז ״לקח לו קצת זמן״ כלומר הוא חשב, ועשה מנטליזציה וטרנספורמציה , וכך החליט שדרך תנועת יד שלך תוכלי לבקש שיפסיק. הוא אף הביא לך שרביט כדי שגם את תוכלי לעשות קסמים (קטנים). ואז מ. מספר שמגיע קוסם ורוצה להפוך אותך לצפרדע- כלומר לתקוף בצורה קשה. ואז את מבררת איתו האם תוכלי להגן על עצמך בעזרת השרביט שקיבלת. והוא ״חשב קצת״ ושוב זה סימן לחשיבה, וטרנספורמציה והוא יוצא מהשחזור האוטומטי של תוקפן וקורבן, ומחליט שאת יכולה להגן על עצמך באופן עצמאי עם השרביט שנתן לך. במישור הלא מילולי את מסייעת לו להדביק, וגם באה בעקבותיו, ולמעשה את בת ברית שלו ביצירה ובמשחק. השיקוף של החלק הנפשי של הקורבן, מעורר בו אמפתיה והוא עובר מתפקיד התוקפן למציל של הקורבן.
user profile image
נאורוז עבד
18.10.2020 17:27
המרחב המשחקי
שתי וינייטות מתוך שני מפגשים עם מ':
1. ביום ג', הגיע מ' לסטודיו וראיתי אותו מתחיל לחפש ולפשפש בין המדפים. מצא לו שרביט (שפעם הייתה מופעלת באמצעות סוללות. כבר לא פעילה). אחרי כמה דקות הוא ניגש אליי וביקש ממני לעזור לו לפתוח את המכסה של הסוללות. אז הבאתי מברגה ידנית קטנה במיוחד, פתחנו את המכסה, הוצאנו את הסוללות (לא רצה שהסוללות יהיו בפנים וגם לא רצה לשמור אותם) והחליט שזו שרביט קסמים ואני המשרתת שלו.
מ' נכנס במהירות למרחב המשחקי, ומתחיל לנהל שיח מטאפורי (אני זוכרת משנה קודמת שלא הייתי מסוגלת להיות איתו הרבה זמן, הייתי מתנתקת ונכנסת לתוך מערבולת קשה של רגשות) דבר אשר לא קרה הפעם!
אז הפכתי למשרתת שלו. התחיל לתת לי כל מיני פקודות ואני נעניתי ותוך כדי שיקפתי רגשות שעולים בי בעקבות הפקודות.
מ' רצה לחפש חלק שיוכל להרכיב על השרביט… חיפשנו יחד עד שמצא  עדשה קטנה עם מכסה קטן. מ' ביקש שאעזור לו להדביק אותה על הקצה העליון של השריט. והתחיל להשתמש בה ככוח-על "לראות הכל!".
מ' התחיל לשחק כאילו הוא מסתכל עליי ורואה אותי מכל מקום, עד שברגע מסויים אמרתי שאני מרגישה נבוכה וחשופה ושאולי הייתי רוצה שיהיה לי פרטיות. מ' נהנה מהיכולת לראות הכל, עם חיוך קצת מרושע. ולקח לו קצת זמן עד שהחליט שיש אפשרות -דרך תנועה מסויימת שאני עושה ביד- לבקש שיפסיק לראות אותי וזה יפסיק.
לאחר מכן, מ' ביקש ממני ללכת בעקבותיו ונכנסנו לחדר איפה שהמדף שלו, הוציא שרביט (קטנה יותר) שהכין בעצמו מכל מיני חומרים כמה מפגשים לפני כן.
אמר לי: "זאת השרביט שלך ואת המשרתת שלי".
שאלתי: "ומה שרביט זו יכולה לעשות?".
מ': "קסמים קטנים יותר".
שאלתי "מה זה קסמים קטנים יותר?" והוא לא כל כך ידע לענות לי, אז שאלתי: "אני יכולה לעשות קסם שיהפוך אותי גם לקוסמת?"
מ': "לא, את לא יכולה"
אני: "אז… אני יכולה לעשות קסם שאני אפסיק להיות משרתת?"
מ': "לא, את לא יכולה"
אני: "אז איזה קסמים אני כן יכולה לעשות?"
מ': "את יכולה לעשות קסמים קטנים, אבל כל קסם שאת עושה דרך השרביט שלך יעבור קודם דרך השרביט שלי כדי שאני אסכים"
אני: "הבנתי. אז רק אחרי האישור שלך ושל השרביט שלך, הקסם שלי יעבוד, נכון?"
מ': "כן".
אחרי זה מ' אמר שעכשיו בא איזה שהוא קוסם שרוצה להפוך אותי לצפרדע
אני: "אני יכולה להשתמש בשרביט שלי כדי להגן על עצמי?"
מ' חשב לרגע ואז אמר שאני כן יכולה.
אז שאלתי אם זה עובר קודם דרכו כדי שהוא יאשר את זה והוא ענה שלא ובעצם כדי להגן על עצמי מותר לי לעשות כל קסם בלי שזה יעבור דרכו קודם.
ציינתי בפני מ' שזה מאוד מרגיע לדעת שיש לי איך להגן על עצמי ושאני לא צריכה אישור בשביל לעשות את זה.
ואז הוא הוסיף; "אם מישהו בא לפגוע בך והשתמשת בשרביט כדי להגן על עצמך, אז השרביט שלי תחזיר את הקסם עליו… אז הוא יהפוך לצפרדע המשרת של הצפרדע שלי".
2. ביום ד', ניגש אליי באמצע המפגש ורצה להראות לי את השן שנפלה כשהגיע (שם אותה בתוך שקית ניילון קטנה), התחיל לקרב אליי את השקית ולהראות לי את השן מקרוב (בשבילי זה היה דוחה ובלתי נסבל). החזיר את השקית עם השן למקום, נעמד לידי והתחיל לספר קצת על פיית השיניים, הוא אמר: "אני לא מאמין בפיית שיניים… אני מאמין בפיית שיניים שהיא קוסמת ולא רק פייה". תוך כדי שהוא מספר לי התרחשויות שקרו לו בעבר בקשר לשיניים ומתנות שקיבל, אני הקשבתי וציירתי שן על הדף החום המודבק לשולחן.
מ': "לא כך מציירים שן!"
אני: "אז אולי תראה לי איך מציירים שיניים, כי רק כך אני יודעת לצייר שן"
מ' התיישב, לקח לו עיפרון בצבע אדום וצייר לסת תחתונה עם שיניים.
אני: "נכון! אתה כל כך צודק! כך באמת מציירים שיניים! אני יכולה גם לנסות?"
מ' הסכים, וציירתי עם הכחול שהיה לי ביד לסת תחתונה עם שיניים, הוספתי לה לסת עליונה עם שיניים ואז מ' שאל: "את יודעת מה שכחת? אני לא אגיד לך, את צריכה לדעת לבד"
תוך כדי שחשבתי, הוא כבר התחיל לצייר לשון בצבע אדום.
בזרימה וללא יתר מילים, התחלנו לצייר חלקים שונים של הפנים… אני ציירתי אף, הוא צייר שפם, אני ציירתי עיניים והוא צייר אוזן וגבות.
מ' אמר שזה מזכיר לו דמות מאיזו שהיא סדרה שקוראים לה "השכן", ומייד ביקש את הטלפון שלי כדי שיוכל להראות לי אותה. סירבתי בעדינות. ראיתי שביצירה חופשית איתו יש זרימה קלילה וקורדינציה, ולא רציתי שתמונות, מדיה ודמות מסויימת מאוד (המימד הקונקרטי) תקטע את זה. וביקשתי ממ' שיתאר לי עוד פרטים עליו ונוכל לצייר אותו יחד.
שאלתי איך השיער נראה והוא ביקש ממני שאצייר אותו תוך כדי שהוא מוסיף עוד פרטים, מ' אמר: "יש לו שיער קצת חום וקצת שחור, גלי כזה, דומה לשיער של טראמפ" (😂)
מ' אמר שהוא רוצה שכל אחד יוסיף לב שחור על כל אחת מהלחיים. לאחר מכן צייר גוף.
ואז התחלתי לשאול אותו יותר על הדמות ונוצר הסיפור הבא:
קוראים לו השכן.
יש לו בית וילה והוא נהנה שם.
יש לו לונאפארק בתוך הבית.
אנחנו נכנסים לבית כדי לחפש את האנשים שהוא מחביא. עשינו את כל השלבים, הגענו לדלת המסתורין, פתחנו אותה, ואז הוא בא מאחורה, חטף אותנו וקבר אותנו!
אבל אנחנו עדיין בחיים.
יצאנו מהבית (שאלתי אם יצאנו אחת ולתמיד?) לא, חזרנו כדי לעשות לו רע כי הוא עושה לנו דברים רעים.
את יודעת איך אפשר להביס אותו? (מ' שאל אותי והמשיך…) להביס אותו זה לתקוע אותו במעלית.
יש לו תמונות של השפם והפה של עצמו, לא יודע למה, הוא פשוט מוזר.
(מ' שתק תוך כדי שהוא מסתכל על הדמות, אז שאלתי אם הגענו לסוף ואם הוא יודע מה הסוף של הסיפור?)
אין לו סוף, וזה לא כ כך טוב.
השכן כותב על הקיר "תברחו", הוא חוטף ילדים ומחביא דברים.
user profile image
קרן סהר
6.10.2020 22:15

זה מאוד מתחבר למה שמיכל כתבה למעלה על כך שהוא לא נמצא עדיין במטאפורי ועל העיסוק של מ. בהבניית העצמי. הוא בחר ראש של בת, (לייתר דיוק ברבי-אישה) ושואל – מה צריך לעשות כדי שזה יהפוך לבן.

user profile image
קרן סהר
6.10.2020 22:04
זה מביא אותי לחשוב על מקרים נוספים של פציעות שגרמו לנו לצאת מהסטודיו. אחת -כשיצאנו להביא קרח ממשפחתון סלמה עבור ילדה שקיבלה כוויה מדבק חם והשניה כשנכנס לאחת הילדות נייר לתוך העין והיא מאוד נבהלה. אחרי שנרגעה ביקשה לחבק את אחותה ורומי יצאה איתה לחפש אותה. בשני המקרים הייתה תחושה עמוקה של הורות מרגיעה ומטפלת בתוך הסטודיו .(כמובן שעלינו לשמור ולהימנע מפציעות, אבל זה קורה). מעבר לטיפול בתוך הסטודיו הרגשתי שהיציאה החוצה חיברה את הסטודיו אל הכפר, כמעטפת בתוך מעטפת. ביציאה החוצה מהסטודיו תמיד ישנה דילמה – מצד אחד שמירה על גבולות הסטודיו כבועה, מרחב מטאפורי שמור, מצד שני כגשר אל המציאות… סוגיה..
user profile image
דברת אורן
6.10.2020 20:44
השיחה אודות מ' והקונקרטיזציה הזכירה לי את המפגש בשבוע שעבר, בו מצא מ' משחק פלסטיק עם ראש בובה (שבמקור היו בו סוכריות), וביקש עזרה בהחלפת הראש שלה ל'ראש של בן'. סייעתי לו לחפש ברחבי הסטודיו את מבוקשו, וכשזה לא נמצא הצעתי שיכין בעצמו, בעזרתי, ראש של בן. הצעתי מגוון אפשרויות כחומרי גלם (פלסטלינה, חימר, כדור קלקר ועוד), כדי ליצור באמצעותן דבר מה שייצג את הדמות הזו שיש לו בראש, אך את כולן פסל מיד בחוסר סבלנות ("שונא פלסטלינה"). נוכחתי שהוא מבקש למצוא דבר מאוד ספציפי, ולא פתוח כלל לנוע לכיוונים אחרים. חשבתי על הנוקשות שלו, חוסר הגמישות, והדחייה של כל דבר שאינו בדיוק בדיוק מה שהוא מתכוון. בהמשך ראיתי שניסה סוג של פתרון (כנראה בתיווכה של אחת המטפלות האחרות) בכך שצבע וכיסה את פני הבובה בצבע גואש, ובעצם 'מחק' אותה (אולי התכנית להמשך היתה לצייר במקומה פנים אחרות). הוא הביע מורת רוח מכך שעדיין אפשר לזהות שזו בת, עבר ושאל אחרים אם הם מזהים מה זה. מ' משך בעקביות לכיוון הקונקרטי, ולכל אורך התהליך הבחנתי בחוסר שקט (אולי כמו הדחיפות הזו שדובר עליה קודם), וחוסר שביעות רצון שלו, וברצון עז שלי לעזור לו, להשביע את רצונו. מעניין אותי אם היתה המשכיות לעבודה הזו. * להבדיל – במפגש הראשון שלי איתו השנה, חלף מ' על פני, הצביע על ציור גואש שכלל כמה משיכות מכחול אדומות, ואמר לי : "זה הכאב שלך" (או משהו דומה) – אמירה שהיא מאוד רגשית ומטאפורית. כך שהשימוש בסימבול לא זר לו.  
user profile image
מיכל בת אור
6.10.2020 13:12
בסיטואציה הראשונה של יצירת דרמה כאילו באמת נפצעה, ש. הפעילה את כרמית בתסריט, שבו היא הפצועה וגם כזו שמסתירה את הפציעה וצריך לרוץ ולחפש אחריה מחוץ לסטודיו. זה באיזורים של אקטינג אאוט, שהסטינג משתנה, כי יוצאים ממש מתוך הסטודיו, סביב אירוע חירומי. אני חושבת על ילדים רבים שמגיעים ממשפחות שבורות, שמדמיינים שתשבר להן היד, או הרגל, או שיחלו, ושזה ימשוך את ההורים לטפל בהם. הצורך שלא התמלא לחוות את ההורה כחוף מבטחים, כמרגיע, כמטפל בפציעות, נותר צורך חי ופועם בילד.  ש. השתמשה במדייה של דרמת כאילו, עם מניפולציה. מעין מתיחה של כרמית. בסיטואציה השנייה, יש באמת התכנסות לכיוון של אנאקטמנט בתוך הסטינג. היא גם ״פוצעת״ בכאילו את כרמית, גם מגלמת את הפצע עצמו וגם  ״חובשת״ את הפצע. יש כאן יותר אינטגרציה של התפקידים השונים, של החלקים השונים שנמצאים בתוכה…
user profile image
מיכל בת אור
6.10.2020 13:01
מציעה כאן כיוון הפוך של הצטרפות למעטפת ההגנתית. תפירת שלושת המצעים הרכים של מ. היא בהחלט פעולה חזרתית, כמו הגנה אוטיסטית, שמ. זקוק לה מאוד. ונכון, זה חזרתי, מונוטוני, ריטואל שחוזר על עצמו. כרמית הרגישה דרך ההעברה הנגדית שלה את החלקים החזרתיים הללו, וחשבה כיצד אפשר לסיים את זה מהר יותר. במחשבה נוספת, אם אני נצמד/ת לריטואל אני יכולה לחוש את עצמי במשטח רציף.  מ. עדיין לא במישור הסימבולי, או במרחב הביניים, הוא במקום של ליצור לעצמו מצע רציף לחוויה שלו (שכנראה היא חוויה פגועה, קטועה, מחוררת). אם נחשוב מטאפורית- מ.  עוסק בתפירת המעטפת. הוא אפילו ממלא אותה בדבר רך, שזה ממש התחלה של הבניית העצמי.  הוא יוצר כיס רך ומרופד. מכאן אפשר לזהות גם תזוזה ממצע, ליצירת מיכל עם משהו בתוכו. כלומר, מ. נע בין  מספר רמות התפתחותיות שונות.  הוא זקוק לחוויה של לבד בנוכחות אחרים. הזירוז להכנס למרחב הביניים יכול להחוות כחודרני עבורו. אפשר לנסות לכן, להצטרף למעטפת הזו. לפעולות שלו, ואז יחווה את הצוות כמעטפת עבור החוויה שלו. בנוסף, דרך הסיפור שלו שהוא תופר לחתולה שתמליט גורים אולי הוא מבטא משאלה להיוולד מחדש. ייתכן כי הוא עסוק בשאלות משפחתיות כמו- איך באתי לעולם. מאיפה באתי. אולי יכול לדמיין דרך החתולה שממליטה על אמא ועל תינוקות שנולדים לתוך מצע רך, שהוא מוקדם מאוד בחייו ניתק מהמצע הראשוני שלו.
user profile image
קרן סהר
4.10.2020 19:54
בפעילות עם ה. את מתארת תחושת מתח ולחץ לעשות את העבודה שהיא מבקשת ממך. האם זה מה שאת מתכוונת כשאת אומרת שנעדרת בך היכולת להרגיש את המשחקיות? זה זיהוי יפה ורגיש. דבר נוסף שאני חושבת בהקשר הזה – כיצד היא מבקשת, האם זאת בקשה או דרישה. מה משחק התפקידים שהיא מלהקת בסיטואציה הזאת? איזה מרכיב חסר ביכולת שלה בתוך הקשר?
ואז, כשאת נתת ביטוי לפחד שלך לאכזב אותה שוב, היא לא גילתה שום אמפתיה אלייך ואפילו דרשה שתעשי את זה לבד בלי המעורבות שלה. את מרגישה נטושה. לבסוף את מרגישה שהיא בוגדת בך. למעשה את מתארת את תחושת הסכנה שיש בקירבה, ואת הפיצול בין אוהב לאוייב. בין טוב לרע. ל'טוב' אסור לאכזב כי אז הוא הופך לאוייב.
ה. יוצאת כמנצחת, יתכן שהיא השיגה את מה שדרשה בעזרת המניפולציה של הפיצול. היא עוד לא יודעת שהחלקים המפוצלים מחזיקים בשבילה ידיים ומשוחחים בניהם. זה יהיה הבסיס לאינטגרציה בתוכה.
ברמה המעשית, אני חושבת שהעלאת הבקשה בשתי הדקות האחרונות לפעילות מאוד תרמה לתחושת הבהילות, לא איפשרה לנו לשוחח וכך המניפולציה הצליחה להשיג את שלה. לא הייתי צריכה להסכים לשוחח עם ה. כשאת לא נוכחת בדיוק מהסיבה שאת החזקת חלק מהפאזל בהתרחשות הזאת. לפחות הייתי צריכה לשאול – מה הסיבה שהיא מבקשת שנאורוז לא תהיה נוכחת, זאת שאלה שמכוונת את השיח למקום הטיפולי. ואז לקיחת העבודה (שיש לה בעיניי ערך טיפולי רב) הייתה גם מתוך חוויה של דיאלוג ולא ממניפולציה של פיצול.
user profile image
כרמית אבירם
3.10.2020 21:41

חשוב לי להוסיף שבמשחק של הרופאה והחולה הרגשתי שאני הקורבן. הפעילות לא היתה נעימה לי כלל והרגשתי מותקפת . כאשר המשחק עבר את הגבול שלי ( בשלב שש' ביקשה שאפתח את הפה) והבדיקה הפכה לפולשנית מידיי עבורי הפסקתי אותה.  בהסתכלות לאחור התערבות שהיתה יכולה להיות כאן טובה זה שיתוף שלי בתחושות  האלו,  לדוגמה – האם להמשיך למרות שלא נעים, לדבר על הרגשות שלי ולא להתמקד בפעולה הקונקרטית של הבדיקה עצמה.

מקורות קשורים

משתתפים