מ. בן 9. מתנדנדת לו השן. בתקופה שבה נושא הוצאת עבודות/חומרים מהסטודיו נמצא מאתגר את הסטינג ואת החשיבה הטיפולית, הוא שואל האם יש לנו בסטודיו פיית שיניים?
בשבועות האחרונים ישנם מספר ילדים המבקשים להוציא מהסטודיו את עבודותיהם למרות שישנם כללים שמגדירים היכן נשמרות היצירות ומתי ניתן להוציא ולקחת אותן. ובכן, הכיוון ברור, ישנה יצירה שמ. מעוניין לקחת והוא מתכנן לגייס לעזרתו את פיית השיניים הקסומה והכל יכולה. אם נתמקד לרגע בנקודה הזאת ונסתכל עליה דרך הכותרת של הדיון כאן – דיאלקטיקה בין כניסה למרחב ביניים לבין הצטרפות למעטפת ההגנתית – ניתן לראות את הבקשה לפיית שיניים אמיתית שתגיע ותגרום למשאלה שלי להתגשם כהבעת רצון לצד קושי להיכנס למרחב ביניים משחקי. המשאלה של מ. הייתה שהפעולה של פיית השיניים הדמיונית תהיה במציאות, ולא במשחק.
השבתי למ. – “לפעמים אני פיית שיניים” ומ. הביע את המשאלה שלו. אמרתי שאני שומעת את הבקשה שלו, לא רק אני שומעת כל צוות הסטודיו שומע ושאנחנו צריכים לחשוב על זה. במהלך התכנסות הצוות לאחר הפעילות עלו מחשבות ותחושות שונות לגביי הבקשה של מ. כיצד ניתן להבין את הפעולה שלו מתוך ההתרחשות הזאת. מ. מבקש להביע משאלה. לקבל משהו יוצא דופן, שמעבר לכללים, מחוץ לסטנדרט, הוא מבקש שיראו אותו כאינדיבידואל כמקרה פרטי. לצורך כך הוא מנסה לגייס את פיית השיניים הדמיונית, זאת שיכולה להשפיע ולשנות את המציאות, ואפילו לכפות את רצונו, באמצעות קסם. מה המענה הנכון של הצוות עבורו? מה תהיה ההתערבות הנכונה? (מוזמנים להרחיב) מתוך הדיון עלה כי הכיוון להתייחסות צריך להיות – להפוך את ה-משאלה, שנמצאת כרגע בתחום הפנטזיה ל-בקשה מהצוות, שנמצאת בתחום הדיבור, התקשורת, השיח האנושי. ולהכניס את הפעילות אל מרחב הביניים איפה שאפשר לשחק עם זה, ביחד או לבד, מתוך הבנה שזה נשאר בגבולות המשחק.
למחרת הגיע מ. ונכנס לחדר השירותים, שם הוא ככל הנראה תלש סופית את השן המתנדנדת וביקש שפיית השיניים תגיע לראות. זה היה מראה לא נעים, זה הזכיר לי פגיעה עצמית וחשתי צער על כך. אך הצטרפתי לחגיגה של מ. ובירכתי אותו על נפילת השן. אמרתי לו שאני זוכרת את הבקשה שלו מפיית השיניים ואנחנו נדבר על זה בסוף הפעילות. מ. עבד כרגיל בסטודיו (אם מישהו זוכר פרטים נוספים לגבי היום הזה או הוינייטה אשמח להשלמת התמונה) ולקראת סוף הפעילות התכנסנו לחשוב על הבקשה שלו.
בסוף היום התכנסנו כל הצוות עם מ. סביב השולחן כדי לשמוע את הבקשה שלו מהפייה. הסברנו למ. שפיית השיניים של הסטודיו תשמח לתת לו מתנה לכבוד השן שנפלה, והדגשנו שזאת פיית השיניים של הסטודיו, ולכן מה שיתקבל ממנה נשאר בתוך הסטודיו. מ. נראה מאוכזב ושאל מה זה שווה אם זה נשאר בסטודיו. הסברנו שהוא יכול לבקש מהפייה חומר מיוחד ליצירה. הוא חשב מעט ואז אמר – הלוואי שהיה פה טלפון או מסך אמיתי שאפשר לפרק. לאחר שיצא השיחה המשיכה, נראה היה כי מ. היה מסוגל להביע את הבקשה שלו במלואה ולהכניס אותה אל תוך השיח עם הצוות. הוא הצליח לקבל את מגבלות המציאות (הסטינג) ולהתאים את עצמו באופן שיתאפשר לו להיות מיוחד בתוכה ולא מחוץ לה. בהמשך החלטנו שהצוות יחפש טלפונים משומשים לפירוק, וכשימצאו כמה, מ. יוכל לבחור מהם את האחד שמוצא חן בעיניו ואת היתר הוא יוכל לפזר בחומרי העבודה בסטודיו עבור ילדים אחרים שאולי ירצו גם הם להשתמש בחומר כזה.
בוינייטה עם השרביט, אפשר לראות התפתחות מאוד מרגשת. תחילה מ. משחזר מצב שבו הוא התוקפן ואת הקורבן. בתגובות שלך נאורוז, את מתמללת את המצב הלא נעים של הקורבן (כנראה את מה שהוא הרגיש כשהיה קורבן בעצמו). ואז ״לקח לו קצת זמן״ כלומר הוא חשב, ועשה מנטליזציה וטרנספורמציה , וכך החליט שדרך תנועת יד שלך תוכלי לבקש שיפסיק. הוא אף הביא לך שרביט כדי שגם את תוכלי לעשות קסמים (קטנים). ואז מ. מספר שמגיע קוסם ורוצה להפוך אותך לצפרדע- כלומר לתקוף בצורה קשה. ואז את מבררת איתו האם תוכלי להגן על עצמך בעזרת השרביט שקיבלת. והוא ״חשב קצת״ ושוב זה סימן לחשיבה, וטרנספורמציה והוא יוצא מהשחזור האוטומטי של תוקפן וקורבן, ומחליט שאת יכולה להגן על עצמך באופן עצמאי עם השרביט שנתן לך. במישור הלא מילולי את מסייעת לו להדביק, וגם באה בעקבותיו, ולמעשה את בת ברית שלו ביצירה ובמשחק. השיקוף של החלק הנפשי של הקורבן, מעורר בו אמפתיה והוא עובר מתפקיד התוקפן למציל של הקורבן.
1. ביום ג’, הגיע מ’ לסטודיו וראיתי אותו מתחיל לחפש ולפשפש בין המדפים. מצא לו שרביט (שפעם הייתה מופעלת באמצעות סוללות. כבר לא פעילה). אחרי כמה דקות הוא ניגש אליי וביקש ממני לעזור לו לפתוח את המכסה של הסוללות. אז הבאתי מברגה ידנית קטנה במיוחד, פתחנו את המכסה, הוצאנו את הסוללות (לא רצה שהסוללות יהיו בפנים וגם לא רצה לשמור אותם) והחליט שזו שרביט קסמים ואני המשרתת שלו.
מ’ נכנס במהירות למרחב המשחקי, ומתחיל לנהל שיח מטאפורי (אני זוכרת משנה קודמת שלא הייתי מסוגלת להיות איתו הרבה זמן, הייתי מתנתקת ונכנסת לתוך מערבולת קשה של רגשות) דבר אשר לא קרה הפעם!
אז הפכתי למשרתת שלו. התחיל לתת לי כל מיני פקודות ואני נעניתי ותוך כדי שיקפתי רגשות שעולים בי בעקבות הפקודות.
מ’ רצה לחפש חלק שיוכל להרכיב על השרביט… חיפשנו יחד עד שמצא עדשה קטנה עם מכסה קטן. מ’ ביקש שאעזור לו להדביק אותה על הקצה העליון של השריט. והתחיל להשתמש בה ככוח-על “לראות הכל!”.
מ’ התחיל לשחק כאילו הוא מסתכל עליי ורואה אותי מכל מקום, עד שברגע מסויים אמרתי שאני מרגישה נבוכה וחשופה ושאולי הייתי רוצה שיהיה לי פרטיות. מ’ נהנה מהיכולת לראות הכל, עם חיוך קצת מרושע. ולקח לו קצת זמן עד שהחליט שיש אפשרות -דרך תנועה מסויימת שאני עושה ביד- לבקש שיפסיק לראות אותי וזה יפסיק.
לאחר מכן, מ’ ביקש ממני ללכת בעקבותיו ונכנסנו לחדר איפה שהמדף שלו, הוציא שרביט (קטנה יותר) שהכין בעצמו מכל מיני חומרים כמה מפגשים לפני כן.
אמר לי: “זאת השרביט שלך ואת המשרתת שלי”.
שאלתי: “ומה שרביט זו יכולה לעשות?”.
מ': “קסמים קטנים יותר”.
שאלתי “מה זה קסמים קטנים יותר?” והוא לא כל כך ידע לענות לי, אז שאלתי: “אני יכולה לעשות קסם שיהפוך אותי גם לקוסמת?”
מ': “לא, את לא יכולה”
אני: “אז… אני יכולה לעשות קסם שאני אפסיק להיות משרתת?”
מ': “לא, את לא יכולה”
אני: “אז איזה קסמים אני כן יכולה לעשות?”
מ': “את יכולה לעשות קסמים קטנים, אבל כל קסם שאת עושה דרך השרביט שלך יעבור קודם דרך השרביט שלי כדי שאני אסכים”
אני: “הבנתי. אז רק אחרי האישור שלך ושל השרביט שלך, הקסם שלי יעבוד, נכון?”
מ': “כן”.
אחרי זה מ’ אמר שעכשיו בא איזה שהוא קוסם שרוצה להפוך אותי לצפרדע
אני: “אני יכולה להשתמש בשרביט שלי כדי להגן על עצמי?”
מ’ חשב לרגע ואז אמר שאני כן יכולה.
אז שאלתי אם זה עובר קודם דרכו כדי שהוא יאשר את זה והוא ענה שלא ובעצם כדי להגן על עצמי מותר לי לעשות כל קסם בלי שזה יעבור דרכו קודם.
ציינתי בפני מ’ שזה מאוד מרגיע לדעת שיש לי איך להגן על עצמי ושאני לא צריכה אישור בשביל לעשות את זה.
ואז הוא הוסיף; “אם מישהו בא לפגוע בך והשתמשת בשרביט כדי להגן על עצמך, אז השרביט שלי תחזיר את הקסם עליו… אז הוא יהפוך לצפרדע המשרת של הצפרדע שלי”.
2. ביום ד’, ניגש אליי באמצע המפגש ורצה להראות לי את השן שנפלה כשהגיע (שם אותה בתוך שקית ניילון קטנה), התחיל לקרב אליי את השקית ולהראות לי את השן מקרוב (בשבילי זה היה דוחה ובלתי נסבל). החזיר את השקית עם השן למקום, נעמד לידי והתחיל לספר קצת על פיית השיניים, הוא אמר: “אני לא מאמין בפיית שיניים… אני מאמין בפיית שיניים שהיא קוסמת ולא רק פייה”. תוך כדי שהוא מספר לי התרחשויות שקרו לו בעבר בקשר לשיניים ומתנות שקיבל, אני הקשבתי וציירתי שן על הדף החום המודבק לשולחן.
מ': “לא כך מציירים שן!”
אני: “אז אולי תראה לי איך מציירים שיניים, כי רק כך אני יודעת לצייר שן”
מ’ התיישב, לקח לו עיפרון בצבע אדום וצייר לסת תחתונה עם שיניים.
אני: “נכון! אתה כל כך צודק! כך באמת מציירים שיניים! אני יכולה גם לנסות?”
מ’ הסכים, וציירתי עם הכחול שהיה לי ביד לסת תחתונה עם שיניים, הוספתי לה לסת עליונה עם שיניים ואז מ’ שאל: “את יודעת מה שכחת? אני לא אגיד לך, את צריכה לדעת לבד”
תוך כדי שחשבתי, הוא כבר התחיל לצייר לשון בצבע אדום.
בזרימה וללא יתר מילים, התחלנו לצייר חלקים שונים של הפנים… אני ציירתי אף, הוא צייר שפם, אני ציירתי עיניים והוא צייר אוזן וגבות.
מ’ אמר שזה מזכיר לו דמות מאיזו שהיא סדרה שקוראים לה “השכן”, ומייד ביקש את הטלפון שלי כדי שיוכל להראות לי אותה. סירבתי בעדינות. ראיתי שביצירה חופשית איתו יש זרימה קלילה וקורדינציה, ולא רציתי שתמונות, מדיה ודמות מסויימת מאוד (המימד הקונקרטי) תקטע את זה. וביקשתי ממ’ שיתאר לי עוד פרטים עליו ונוכל לצייר אותו יחד.
שאלתי איך השיער נראה והוא ביקש ממני שאצייר אותו תוך כדי שהוא מוסיף עוד פרטים, מ’ אמר: “יש לו שיער קצת חום וקצת שחור, גלי כזה, דומה לשיער של טראמפ” ()
מ’ אמר שהוא רוצה שכל אחד יוסיף לב שחור על כל אחת מהלחיים. לאחר מכן צייר גוף.
ואז התחלתי לשאול אותו יותר על הדמות ונוצר הסיפור הבא:
קוראים לו השכן.
יש לו בית וילה והוא נהנה שם.
יש לו לונאפארק בתוך הבית.
אנחנו נכנסים לבית כדי לחפש את האנשים שהוא מחביא. עשינו את כל השלבים, הגענו לדלת המסתורין, פתחנו אותה, ואז הוא בא מאחורה, חטף אותנו וקבר אותנו!
אבל אנחנו עדיין בחיים.
יצאנו מהבית (שאלתי אם יצאנו אחת ולתמיד?) לא, חזרנו כדי לעשות לו רע כי הוא עושה לנו דברים רעים.
את יודעת איך אפשר להביס אותו? (מ’ שאל אותי והמשיך…) להביס אותו זה לתקוע אותו במעלית.
יש לו תמונות של השפם והפה של עצמו, לא יודע למה, הוא פשוט מוזר.
(מ’ שתק תוך כדי שהוא מסתכל על הדמות, אז שאלתי אם הגענו לסוף ואם הוא יודע מה הסוף של הסיפור?)
אין לו סוף, וזה לא כ כך טוב.
השכן כותב על הקיר “תברחו”, הוא חוטף ילדים ומחביא דברים.
זה מאוד מתחבר למה שמיכל כתבה למעלה על כך שהוא לא נמצא עדיין במטאפורי ועל העיסוק של מ. בהבניית העצמי. הוא בחר ראש של בת, (לייתר דיוק ברבי-אישה) ושואל – מה צריך לעשות כדי שזה יהפוך לבן.
Last Posts
מ. בן 9. מתנדנדת לו השן. בתקופה שבה נושא הוצאת עבודות/חומרים מהסטודיו נמצא מאתגר את הסטינג ואת החשיבה הטיפולית, הוא שואל האם יש לנו בסטודיו פיית שיניים?
בשבועות האחרונים ישנם מספר ילדים המבקשים להוציא מהסטודיו את עבודותיהם למרות שישנם כללים שמגדירים היכן נשמרות היצירות ומתי ניתן להוציא ולקחת אותן. ובכן, הכיוון ברור, ישנה יצירה שמ. מעוניין לקחת והוא מתכנן לגייס לעזרתו את פיית השיניים הקסומה והכל יכולה. אם נתמקד לרגע בנקודה הזאת ונסתכל עליה דרך הכותרת של הדיון כאן – דיאלקטיקה בין כניסה למרחב ביניים לבין הצטרפות למעטפת ההגנתית – ניתן לראות את הבקשה לפיית שיניים אמיתית שתגיע ותגרום למשאלה שלי להתגשם כהבעת רצון לצד קושי להיכנס למרחב ביניים משחקי. המשאלה של מ. הייתה שהפעולה של פיית השיניים הדמיונית תהיה במציאות, ולא במשחק.
השבתי למ. – “לפעמים אני פיית שיניים” ומ. הביע את המשאלה שלו. אמרתי שאני שומעת את הבקשה שלו, לא רק אני שומעת כל צוות הסטודיו שומע ושאנחנו צריכים לחשוב על זה. במהלך התכנסות הצוות לאחר הפעילות עלו מחשבות ותחושות שונות לגביי הבקשה של מ. כיצד ניתן להבין את הפעולה שלו מתוך ההתרחשות הזאת. מ. מבקש להביע משאלה. לקבל משהו יוצא דופן, שמעבר לכללים, מחוץ לסטנדרט, הוא מבקש שיראו אותו כאינדיבידואל כמקרה פרטי. לצורך כך הוא מנסה לגייס את פיית השיניים הדמיונית, זאת שיכולה להשפיע ולשנות את המציאות, ואפילו לכפות את רצונו, באמצעות קסם. מה המענה הנכון של הצוות עבורו? מה תהיה ההתערבות הנכונה? (מוזמנים להרחיב) מתוך הדיון עלה כי הכיוון להתייחסות צריך להיות – להפוך את ה-משאלה, שנמצאת כרגע בתחום הפנטזיה ל-בקשה מהצוות, שנמצאת בתחום הדיבור, התקשורת, השיח האנושי. ולהכניס את הפעילות אל מרחב הביניים איפה שאפשר לשחק עם זה, ביחד או לבד, מתוך הבנה שזה נשאר בגבולות המשחק.
למחרת הגיע מ. ונכנס לחדר השירותים, שם הוא ככל הנראה תלש סופית את השן המתנדנדת וביקש שפיית השיניים תגיע לראות. זה היה מראה לא נעים, זה הזכיר לי פגיעה עצמית וחשתי צער על כך. אך הצטרפתי לחגיגה של מ. ובירכתי אותו על נפילת השן. אמרתי לו שאני זוכרת את הבקשה שלו מפיית השיניים ואנחנו נדבר על זה בסוף הפעילות. מ. עבד כרגיל בסטודיו (אם מישהו זוכר פרטים נוספים לגבי היום הזה או הוינייטה אשמח להשלמת התמונה) ולקראת סוף הפעילות התכנסנו לחשוב על הבקשה שלו.
בסוף היום התכנסנו כל הצוות עם מ. סביב השולחן כדי לשמוע את הבקשה שלו מהפייה. הסברנו למ. שפיית השיניים של הסטודיו תשמח לתת לו מתנה לכבוד השן שנפלה, והדגשנו שזאת פיית השיניים של הסטודיו, ולכן מה שיתקבל ממנה נשאר בתוך הסטודיו. מ. נראה מאוכזב ושאל מה זה שווה אם זה נשאר בסטודיו. הסברנו שהוא יכול לבקש מהפייה חומר מיוחד ליצירה. הוא חשב מעט ואז אמר – הלוואי שהיה פה טלפון או מסך אמיתי שאפשר לפרק. לאחר שיצא השיחה המשיכה, נראה היה כי מ. היה מסוגל להביע את הבקשה שלו במלואה ולהכניס אותה אל תוך השיח עם הצוות. הוא הצליח לקבל את מגבלות המציאות (הסטינג) ולהתאים את עצמו באופן שיתאפשר לו להיות מיוחד בתוכה ולא מחוץ לה. בהמשך החלטנו שהצוות יחפש טלפונים משומשים לפירוק, וכשימצאו כמה, מ. יוכל לבחור מהם את האחד שמוצא חן בעיניו ואת היתר הוא יוכל לפזר בחומרי העבודה בסטודיו עבור ילדים אחרים שאולי ירצו גם הם להשתמש בחומר כזה.
זה מאוד מתחבר למה שמיכל כתבה למעלה על כך שהוא לא נמצא עדיין במטאפורי ועל העיסוק של מ. בהבניית העצמי. הוא בחר ראש של בת, (לייתר דיוק ברבי-אישה) ושואל – מה צריך לעשות כדי שזה יהפוך לבן.
Last Sources
שתי צורות להיעדר יכולת המשחק אצל ילדים ודרך הטיפול הראשונית בהן / הדסה לכמן
Participants
מיכל בת אור
קרן סהר
דברת אורן
כרמית אבירם
נאורוז עבד