תקציר המאמר:
מושג ההכלה מרכזי למאמר, ומתבסס על ביון. במהלך ההתפתחות הזדהות עם האובייקט המכיל, מאפשר את בניית גבולות הנפש, שתפקידיהם הוא להחזיק יחד את היבטי הנפש ולסייע לטרנספורמציה שלהם (מעבר מחומרי בטא לאלפא) כדי שיוכלו להתחבר למבנה מורכב, וכך לא צריך יהיה להשליכם על האחר/ים.
בהיעדר יחסי הכלה, העור הנפשי לא נוצר, ובמקומו נוצר העור השני second skin (מושג שטבעה אסתר ביק ב 1968). העור השני מנסה להחזיק יחד את האלמנטים הפזורים, אך אינו יכול להתמירם לאלמנטים שניתן לחברם זה לזה, כפי שעושה העור הנפשי.
בהתבסס על אנזייה (שכתב על האני-עור) לעור הנפשי מספר תפקידים: 1. העור מחזיק את כל מה שיש בתוכו (שרירים, גידים, עצמות, איברים וכו׳) ובהשאלה למרחב הנפשי: רגשות, מחשבות, פנטזיות ועוד. 2. העור גבול בין הפנים והחוץ ובכך מגן מפני נזקים שיכולים לבוא מבחוץ. העור הנפשי מגן מפני החמדנות והתוקפנות של האחרים כלפינו. 3. העור יחד עם הפה, מתקשרים עם החוץ, כשהעור הנפשי מתקשר עם האחרים- דרך מגע, מרחק, קירבה, היצמדות ועוד. אנזייה הוסיף עוד 6 תפקידים לעור הנפשי: אינדיבידואציה, חיבור בין חושים, מרחב לעוררות מינית, רישום עקבות עוריות והרס עצמי. ב 1974 אנזייה הציג את המונח מעטפת. ואח״כ מעטפת נפשית.
לפי דידיאר הוזל, המונחים: מיכל, עור נפשי, אני-עור ומעטפת נפשית הינם מונחים מקבילים זה לזה. כולם קשורים עם המונח של פרוייד אגו. והמשותף לכולם, לפי הוזל, באיכויות שלהם שקשורים בשייכות, חיבור והידוק.
המעטפת הנפשית מאפשרת גם יציבות וגם החלפת אנרגיה וחומרים עם החוץ. וכך מתאפשר ארגון וזהות. הקיום של גבול יציב, מאפשר לילד לעבור סערות רגשיות נפשיות, חלקן נובע מעצם ההתפתחות.
הוזל מציע שהמונח מעטפת נפשית יכול להיות מורחב לקבוצה המשפחתית, ושהמונח מעטפת משפחתית יתאר את התהליכים של ייצוב מבני שמתרחשים בתוך המשפחה. המעטפת הנפשית של היחיד נכללת בהכרח בזו המשפחתית, אשר מוכחלת גם היא בתוך מעטפת של סביבה רחבה יותר (קהילה, חברה, תרבות).
המעטפת המשפחתית : מתארת מבנה קבוצתי עבור כל חברי המשפחה, אשר מספק רצף, סדר ודיפרנציאציה בין הדורות. המעטפת מאפשרת את המשלימות של תפקידי אם ואב, ערבה לבניית הזהות המינית של כל ילד, ומכילה את כל החברים של המשפחה ליחידה אחרת וגורמת להם לחוש שייכות. מעטפת בריאה צריכה לאפשר כניסה ויציאה של חומרים, כלומר להיות גמישה, כדי שהילדים יוכלו לגבש את זהותם הייחודית. מעטפת משפחתית יכולה להיות אטומה אל החוץ, ולא לאפשר כניסה של חומרים מבחוץ, כמו כלא, או לחלופין, המעטפת יכולה להיות מחוררת, או עם שחרור יתר. בשני המקרים הפתולוגים, ילדים לא יכולים לגבש את זהותם, ולעיתים נתונים לחזרתיות בין דורית שגורמת לפגיעה באישיות. כך למשל, ניתן לחשוב על המאמר של פרייברג )1975( על השדים בעריסה, שלמעשה מתעורר מנגנון של הזדהות עם התוקפן ע״י הורים שגודלו באופן פתולוגי, ושגורם לטראומות נפשיות לתינוקות וילדים של הדור הבא.
קיימת הבחנה בין 2 סוגי העברה משפחתית: 1. העברה בינדורית נפשית intergenerational psychic transmission שבה היחיד מקבל היבטי נפש דרך הזדהות השלכתית ושניתן לחברם לנפש האינדיבידואלית באופן כזה שהתקפוד הנפשי הוא גמיש, יצירתי ומסתגל עם מינימום מצוקה. לעומת זאת 2. transgenerational psychic transmission בהעברה זו היחיד מקבל אלמנטים שלא ניתן לחבר לנפש של היחיד, וכך הם ללא ייצוג, כמו סודות, דברים שנשארים לא מדוברים, רוחות, וגם הם מגיעים דרך מנגנון ההזדהות ההשלכתית אך רודפים את הנפש וזו מרצה בחזרתיות כפייתית.
המעטפת הרחבה יותר (כלומר המעטפת שבה המשפחה נמצאת, קרי קהילה, ו/או צוות טיפולי המטפל במשפחה)
בספרות הקלינית, ניתן להתרשם שיש משפחות עם בעיות מורכבות, רב מימדיות בתחומים רבים של פתולוגיה. משפחות אלו סובלות מקשיים כלכליים, יחד עם בעיות בזוגיות, קונפליקטים בעוצמות שונות, ולעיתים גם אלימות פיזית ו/או מינית, ופתולוגיה נפשית של בן משפחה אחד/ת או מספר חברי משפחה. קשה מאוד לסייע למשפחות מהסוג הזה, והוזל מתאר שצוותים המעורבים בטיפול במשפחות הללו נלכדים בעצמם במנגנונים השלכתיים שהשפיעו עוד קודם לכן על המשפחות, ולכן פוגעים בפונקציה המכילה שלהן. חיוני לצוותים השונים אשר אחראייםעל המשפחות להיות מעורבים בתהליך של עיבוד נפשי שיעזור להם להפוך למודעים להשלכות עליהם ולסכל את המעגל החזרתי הפתולוגי. מדובר בתהליך של עיבוד נפשי שהוזל מכנה המעטפה המורחבת.
כשתהליך העיבוד המשותף של המעטפת המורחבת מתאפשר, מתאפשרת הכלה של הסבל המשפחתי והסערה של המשפחה, וכך המעטפת המשפחתית מוכלת במעטפה החדשה המורכבת מעבודת הצוות הטיפולי. זו עוזרת למשפחה לפתח את המעטפת של עצמה, ולעזור לילדים להתפתח באופן תקין.
