בטיפול במטופלים שחוו אירועים טראומתיים בחייהם, אנו פוגשים באחת ההגנות הייחודיות של דיסוציאציה, היינו ניתוק (ההפך מאסוציאציה). בהקשר זה בתהליך הטיפולי מערב את התנועה שעל הציר שבין זיכרון ושכחה. נשאלת השאלה כיצד לסייע בטיפול ליצירת חיבורים באיזורים הלא מחוברים? כיצד נושא זה בא לידי ביטוי ביצירה? גם בתהליכים וגם בתוצרים וכן, גם בקשר שבין המטפל.ת למטופל.ת? הדילמות הנקשרות לסוגיא זו, קשורות בעד כמה לשתף פעולה עם שכחה, ועד כמה לגעת בזכרון בהקשרים של ויסות רגשי. וכן, כיצד לסייע בתהליך הטיפולי.
