א’, תלמיד כיתה ו’, מגיע לסטודיו זו השנה השנייה, אך באופן לא סדיר.
כשמגיע נראה מעט אבוד, ועסוק בעיקר בהרס חומרים ובבניית כלי רצח. הוא מבקש קרטונים וקאפות ומרסק, שובר ודוקר אותם בתנועות חדות.
לאחרונה (אמצע שנת הלימודים) התחיל להשמיע אמירות כגון “בא לי לדקור אתכם, זה יהיה כיף”. הוא הכין סכין מעץ ומסור נוטף דם מקאפה וצבע גואש, ובמספר מקרים נעמד מאחורי ילדים והרים את כלי הנשק, מאיים לפגוע בהם. את המסור הוא צבע בטפטופים והשפרצות של גואש אדום מדולל ונוזלי ואמר שחשוב לו מאוד שזה יראה כמו דם אמיתי. כאשר אחת המטפלות שאלה “של מי הדם?” והוא השיב “שלי”. המטפלת אמרה ש”זה נשמע כואב ומפחיד” ושאלה “מי היה הפוגע?” והוא אמר “אני”. והמטפלת דווחה על צמרמורת שחשה בגופה כתוצאה מתשובתו. היא ניסתה לדבר איתו על החוויה של להיות בשני הצדדים אבל הוא היה בלהט היצירה ולא רצה לדבר. כשהכין את הסכין הוא שייף אותה כדי שתהיה חדה. פעולת השיוף הפיקה צליל צורם מאוד והרבה ילדים הגיבו במחאה ובאטימת אוזניים. נראה שא’ נהנה מכך. המטפלת אמרה לו ש”גם הצליל שהסכין מפיקה הוא דוקרני”. נראה שאמירה זו דרבנה אותו להמשיך. כשדיבר על הרצון לדקור ולפגוע באנשים הצהיר הצוות בקול רם שזה מפחיד, מאיים ומסוכן. בשיחה עם אם המשפחתון של א’, נודע לנו מעט מהרקע שלו – סיפור קשה ומורכב.
