התמודדות עם פרובוקציה

עוצמתו של הסטודיו הינה היותו מרחב ביניים שבו ניתן להביע באופן בטוח וחופשי את צרכי העצמי, דאגות, משאלות, פחדים וייצוגים אודות אירועים טראומתיים, ובכך להרחיב את המודעות העצמית (Pat, 1995). הנערה מביעה רצון לטלטל ולהסעיר את הסביבה ולהביא ולבטא את החלק המתריס שבה, כחלק שהוא חלק ממנה. מרחב הסטודיו כמרחב שמאפשר להביע. מבחינה דינמית ההתנהגות שלה בתוך הסטודיו היא  ״אני מתנגש (באחר) משמע אני קיים״. היא הפכה את התוקפנות והזעם שלה למשהו שיכול להגדיר את הזהות שלה (ויניקוט). היא רוצה להרגיש את הרישום שלה על האחר. והיא עושה זאת דרך פרובוקציה. היא עושה שימוש יצירתי בסלוטקס כאובייקט עבור קומיניקציה.  זה מתחבר גם למשתתפים האחרים בסטודיו שעסוקים בשאלה מי הם. במובן הזה היא מהווה קול קבוצתי. ייתכן כי הנערה עשתה פעולה גרנדיוזית ״הסערה״ כהגנה מפני הקטנות שהיא חשה. בנוסף, הרצון לצייר על מצע קבוע ולא מתחלף (הדף) מטאפורי להתמודדות שלה עם המיקום שלה בפנימייה, כמיכל מתחלף ולא קבוע. לפי וויניקוט (- המאמר התשתית לבריאות נפשית 1951), ילדים חסוכים, אשר איבדו את ביתם, חווים שנאה כחלק מחוויית ההחלמה שלהם.

 

 

הסטודיו מרחב משותף למשתתפים נוספים, שמגיעים אליו גם כדי להתכנס, ליצור בשקט. מדובר ב״יחסים אמיתיים״ לפי גרינסון, מה שמתקיים ביחסים הממשיים, ולא רק ביחסים של העברה והעברה נגדית. בתוך כך, ילדים חווים סביבה שמורה, עם מבוגרים אחראיים, עם סדר ועם חופש לביטוי. בתוך היחסים בהווה, לפי דניאל סטרן וההתייחסותיים יש דינמיקה של חוויות מתקנות. הבחירה בקוטב הזה היא למעשה הבחירה בשתי אפשרויות:
1. לא לאפשר לצייר על הסלוטקס כמרחב משותף.
2. למחוק את היצירה שלה.
חשוב ביותר בהקשר המחיקה לשאול אותה איך היא הרגישה עם זה? אם היא התבאסה, זה מצויין, כי אז אפשר לעזור לה לחשוב איך היא יכולה להשיג משהו שרוצה מבלי להגיע לסיטואציה שבה היא מתבאסת. לומר לה: עשית משהו שלא הצליח להביא להרגשה טובה בשבילך. חשוב במובן הזה שהמציאות התערבה. משום שהמשתתפים הינם ילדים ונוער בסיכון המגיעים מסביבות ביתיות שבהם חוו אלימות והזנחה, הרי שדווקא במסגרת טיפולית הם זקוקים לחוות חוויות מתקנות בהקשר זה, כלומר לחוות הצבת גבולות באופן שמסביר את הרציונל.