אחת היצירות של ר' היתה חולצה ישנה שעליה היא השפריצה גואש נוזלי וביקשה מאיתנו בתורות להחזיק נוצה או עלים על החולצה בזמן שהיא משפריצה על מנת שתתקבל הצורה שלהם (וגם קצת על מנת ללכלך אותנו, או לראות שאנחנו מוכנים להתלכלך בשבילה). כולנו עזרנו לה ולבסוף כשראתה שדוגמת העלה והנוצה לא יצאה ברורה כפי שקיוותה היא התאכזבה מעט ואז אמרה שבכל זאת יצא יפה. בדרך כלל היא מתקשה לעצור, לסדר ולצאת מהסטודיו בזמן. גם הפעם התקשתה בכך עד שאמרתי לה, בואי, נסדר ביחד, והיא מיד נענתה. היה מפגש מאוד מיוחד, מרגש ויוצא דופן איתה, אני חושבת שכולנו הרגשנו ככה. את החולצה שיצרה ביקשה לזרוק לפח, התעקשתי לשמור והיא הסכימה. כשסיימה לסדר והורידה את הסינר, היא גילתה שהתלכלכה. זה היה ממש כמו סטירה שברגע החזירה אותה למציאות והיא הגיבה בכעס, בכאב ובעלבון. היא צעקה ובכתה ויצאה החוצה בסערה. יצאתי אחריה. היא צעקה שהיא חושבת שהיא לא תחזור לסטודיו יותר, למה תמיד זה קורה לה? למה דווקא לה? למה דווקא החולצה החדשה? סיפרה על כך שאמא שלה קנתה לה את החולצה, שהיא עובדת כל כך קשה בשביל לקנות דברים ור' ככה הורסת אותם. אמרתי שזה נשמע שהיא מרגישה המון אשמה ופחד לאכזב. היא הנהנה ובכתה יותר בשקט. הנחתי יד על הכתף שלה ולאט לאט היא התקרבה לחיבוק. הרגשתי את העצב שלה וגם אני הייתי עצובה. אמרתי לה שהיה מפגש מאוד מיוחד איתה ושאני מבינה כמה עצוב ומאכזב לסיים אותו ככה. אני מסכימה עם עמית שהשינוי והשחרור שלה בסטודיו, החיבור למקום שמח וחברותי, הדגיש את הקשיים שהיא חווה בחוץ ואיפשר לה לבטא גם את הצד הכואב והפצוע בצורה חשופה ואותנטית.
כרמית אבירם
