האפשרות של הילד להיות במגע עם העצמי האותנטי שלו, יכולה להתקיים בתוך האוירה המיוחדת ששורה בסטודיו הפתוח. על כך כתבה נונה אורבך בספרה ״סטודיו טוב דיו״ על חוויית ההרשאה. ממליצה לכם להכנס לבלוג החדש שנונה השיקה ולקרוא על איכות ההרשאה שקיימת בסטודיו הפתוח ומהדהדת את המונח הוויניקוטיאני של אם טובה דיה, חוויית going on being ברציפות שמאפשרת מגע עם העצמי האמיתי זה הלינק: http://thegoodenoughstudio.com/He/
ההתפתחות הגדולה שאני רואה בהתנהגותו של ד' זה בבחירה שלו להתמודד עם תכנים קשים ומורכבים במרכז הסטודיו בנוכחות המטפלות – כפי שאפשר לראות בתיאור המקרה שהוספתי : כעס מוציאים על הבובה.
המפגש עם ד' היה קשה והוא הוציא כעס רב עלי ועל היצירה, שלבסוף זרק. הפעולות האגרסיביות שלו העלו בי רגשות רבים וקשים גם כן. ה"סוד" הוא עדיין סמוי אך יש משהו בבחירה שלו המבקש לחלוק אתנו אותו, שנעזור לו ע"י עדות שקטה לשאת את העול.
מיכל בת אור
11.03.202015:16
נראה שד׳ עבר איזושהי טרנספורמציה ממקום של שמירה אדוקה על כך שהמשחק שלו לא יתגלה לעיניכם (הגב שלו שימש כמחיצה או חיץ), למקום שבו הוא מתקשר יותר. אני חושבת על שימת הגבול שלו שאתם כצוות כיבדתם, ושאולי ההקשבה האמפתית לצורך בפרטיות, הניבה שינוי בעמדה שלו. העמדה השתנתה מהקונקרטי לסימבולי. ואפשר היה לשחק עם ההיבטים של המרחק והקירבה.
קרן סהר
11.03.202015:14
העבודה של הצוות בעיבוד והבנה של הפעולות של משתתפים בסטודיו משמעותית ומשפיע על תהליכי היצירה. כך יכולה להיווצר דינמיקה חדשה, באמצעות משחק שנמתקיים לפי הקצב ובשליטה של הילד שמביאה להתקרבות ובניה של אמון – כפי שבא לידי ביטוי בויניאטה "בקצב שלי"
ד' היה מרוחק ומסוגר, מאפשר לצוות לתת לו חומרים, אך תוקף כאשר ניסו להתקרב או להתיחס.
כשהצוות עשה עבודה על התוקפנות שהתעוררה בהם לנוכח הדחיה של ד' היה ניתן להיות עם ד' בעמדה יותר משחקית ואמפתית שאיפשרה לקשר להתפתח
מיכל בת אור
11.03.202014:39
אתייחס לסיפור על ר׳ כפי שהוצג בשני תיאורי המקרה של עמית רומי: סיפור הגילוי העצמי של ר' וגם החולצה שהתלכלכה. אחבר את ההתרחשות לתיאוריה של ויניקוט, כפי שאייגן מתאר בספרו ״העצמי הרגיש״. וויניקוט למעשה מספר על חוויית התמוטטות שחווה התינוק בשלב של התלות המוחלטת באמו. זו חוויה של פגיעה ונזק, שהנפש הקמאית, אינה יכולה להכיל או אפילו לחוות. נותר רק רישום שלה, בד״כ ברמות ראשוניות של חוויה. החוויה שאני חווה נזק, היא חוויה שמשתחזרת בחיים, ובטיפול, יש לה גם ערך להחלמה. אייגן טוען בצדק, שלא ניתן למחוק או לבטל את הנזק שנגרם לאותו אדם, שכן הוא ימשיך לסחוב אותו גם בחייו הבוגרים. לדבריו, אדם כזה משול לאדם שרגל אחת שלו מתקדמת לכיוון של החלמה, ורגל שנייה לכיוון של הרס ונזק. יש כאן מהלך לכיוונים מנוגדים. המטרה של הטיפול, היא לסייע לאדם להיות בתנועה מתמדת בין נזק להחלמה, בין חוויית הכאב לחוויית התיקון. בתיאורים של עמית ורומי, התנועה הזו מאוד נוכחת. בין התקדמות ובין הליכה לאחור, בין משחקיות ובין שחזור. אליבא דה אייגן, זה בדיוק התנועה שיכולה לאפשר חוויה של החלמה. לעזור לאדם לחיות את חייו עם התנועה הזו, מבלי לפחד לפגוש פעם אחר פעם אחר פעם את הנזק, וגם לפגוש פעם אחר פעם את האפשרות לצאת משם כשמישהו מלווה אותנו במסירות, בעינים ובלב פתוח.
ר' נוטה לשחזר את סיפור האכזבה. היא מתאמצת מאוד לדייק ומציבה לעצמה יעדים כמעט בלתי אפשריים כך שהאכזבה והכשלון ידועים מראש. בדרך כלל זה מתבטא בעיקר כשהיא יוצרת ולא יוצא לה בדיוק כמו שהיא התכוונה, או שהיא לא מוצאת את החומר שהיא צריכה, היא עשויה להגיד "למה דווקא לי אין? למה לא יוצא לי?". כפי שפרטתי בתיאור המקרה – החולצה שהתלכלכה
השחזור הזה כל כך חזק עד שאפילו כשבאופן מודע היא נוקטת באמצעי זהירות על מנת לא להתאכזב (למשל כשלבשה סינר על מנת לא ללכלך את החולצה החדשה), היא בכל זאת התאכזבה (התלכלכה). באותו יום בסטודיו התאפשר לה משהו אחר, היא היתה תקשורתית, משחקית, משוחררת, חברותית, מצחיקה ואהודה.
ר' עברה תהליך הדרגתי של חיפוש העצמי האמיתי שלה, כפי שמתואר בתיאור המקרה – סיפור הגילוי העצמי של ר' .
התהליך הגילוי התאפשר כאשר הסטודיו התרוקן ממשתתפים, כך שיכלה לקבל קשר והשתתפות רבה מהצוות, בקצב ובכמות שמתאימים לה. התהליך הזה אישפר לרגשות אותנטיים של מצוקה לבוא לידי ביטוי, אך גם להיעזר בצוות כבסיס בטוח של חום ותמיכה שמביא לרגיעה.
ענבל מרגלית
11.03.202014:15
מעניין לראות את נושא הסודות חוזר בצורות שונות בסטודיו. כמו שה' ראתה שהמטפלת כתבה את סודה : "אני רוצה להיות אני" ואח"כ הסכימה לגלות את הסוד בלחישה על האוזן.
תגובות אחרונות
ההתפתחות הגדולה שאני רואה בהתנהגותו של ד' זה בבחירה שלו להתמודד עם תכנים קשים ומורכבים במרכז הסטודיו בנוכחות המטפלות – כפי שאפשר לראות בתיאור המקרה שהוספתי : כעס מוציאים על הבובה.
המפגש עם ד' היה קשה והוא הוציא כעס רב עלי ועל היצירה, שלבסוף זרק. הפעולות האגרסיביות שלו העלו בי רגשות רבים וקשים גם כן. ה"סוד" הוא עדיין סמוי אך יש משהו בבחירה שלו המבקש לחלוק אתנו אותו, שנעזור לו ע"י עדות שקטה לשאת את העול.
נראה שד׳ עבר איזושהי טרנספורמציה ממקום של שמירה אדוקה על כך שהמשחק שלו לא יתגלה לעיניכם (הגב שלו שימש כמחיצה או חיץ), למקום שבו הוא מתקשר יותר. אני חושבת על שימת הגבול שלו שאתם כצוות כיבדתם, ושאולי ההקשבה האמפתית לצורך בפרטיות, הניבה שינוי בעמדה שלו. העמדה השתנתה מהקונקרטי לסימבולי. ואפשר היה לשחק עם ההיבטים של המרחק והקירבה.
העבודה של הצוות בעיבוד והבנה של הפעולות של משתתפים בסטודיו משמעותית ומשפיע על תהליכי היצירה. כך יכולה להיווצר דינמיקה חדשה, באמצעות משחק שנמתקיים לפי הקצב ובשליטה של הילד שמביאה להתקרבות ובניה של אמון – כפי שבא לידי ביטוי בויניאטה "בקצב שלי"
ד' היה מרוחק ומסוגר, מאפשר לצוות לתת לו חומרים, אך תוקף כאשר ניסו להתקרב או להתיחס.
כשהצוות עשה עבודה על התוקפנות שהתעוררה בהם לנוכח הדחיה של ד' היה ניתן להיות עם ד' בעמדה יותר משחקית ואמפתית שאיפשרה לקשר להתפתח
אחבר את ההתרחשות לתיאוריה של ויניקוט, כפי שאייגן מתאר בספרו ״העצמי הרגיש״. וויניקוט למעשה מספר על חוויית התמוטטות שחווה התינוק בשלב של התלות המוחלטת באמו. זו חוויה של פגיעה ונזק, שהנפש הקמאית, אינה יכולה להכיל או אפילו לחוות. נותר רק רישום שלה, בד״כ ברמות ראשוניות של חוויה. החוויה שאני חווה נזק, היא חוויה שמשתחזרת בחיים, ובטיפול, יש לה גם ערך להחלמה. אייגן טוען בצדק, שלא ניתן למחוק או לבטל את הנזק שנגרם לאותו אדם, שכן הוא ימשיך לסחוב אותו גם בחייו הבוגרים. לדבריו, אדם כזה משול לאדם שרגל אחת שלו מתקדמת לכיוון של החלמה, ורגל שנייה לכיוון של הרס ונזק. יש כאן מהלך לכיוונים מנוגדים. המטרה של הטיפול, היא לסייע לאדם להיות בתנועה מתמדת בין נזק להחלמה, בין חוויית הכאב לחוויית התיקון. בתיאורים של עמית ורומי, התנועה הזו מאוד נוכחת. בין התקדמות ובין הליכה לאחור, בין משחקיות ובין שחזור. אליבא דה אייגן, זה בדיוק התנועה שיכולה לאפשר חוויה של החלמה. לעזור לאדם לחיות את חייו עם התנועה הזו, מבלי לפחד לפגוש פעם אחר פעם אחר פעם את הנזק, וגם לפגוש פעם אחר פעם את האפשרות לצאת משם כשמישהו מלווה אותנו במסירות, בעינים ובלב פתוח.
השחזור הזה כל כך חזק עד שאפילו כשבאופן מודע היא נוקטת באמצעי זהירות על מנת לא להתאכזב (למשל כשלבשה סינר על מנת לא ללכלך את החולצה החדשה), היא בכל זאת התאכזבה (התלכלכה). באותו יום בסטודיו התאפשר לה משהו אחר, היא היתה תקשורתית, משחקית, משוחררת, חברותית, מצחיקה ואהודה.
ר' עברה תהליך הדרגתי של חיפוש העצמי האמיתי שלה, כפי שמתואר בתיאור המקרה – סיפור הגילוי העצמי של ר' .
התהליך הגילוי התאפשר כאשר הסטודיו התרוקן ממשתתפים, כך שיכלה לקבל קשר והשתתפות רבה מהצוות, בקצב ובכמות שמתאימים לה. התהליך הזה אישפר לרגשות אותנטיים של מצוקה לבוא לידי ביטוי, אך גם להיעזר בצוות כבסיס בטוח של חום ותמיכה שמביא לרגיעה.
מעניין לראות את נושא הסודות חוזר בצורות שונות בסטודיו. כמו שה' ראתה שהמטפלת כתבה את סודה : "אני רוצה להיות אני" ואח"כ הסכימה לגלות את הסוד בלחישה על האוזן.
מקורות קשורים
יצירת מעטפות ע״י האמן הצ׳כי פרנטישק סקלה Frantisek Skala
כעס מוציאים על הבובה
"בקצב שלי"
משתתפים
כרמית אבירם
ענבל מרגלית
עמית פרי
רומי שי
מיכל בת אור
קרן סהר