מתוך קריאת הוינייטות אשר מדגימות עבודת צוות מול משתתפ/ת בסטודיו הפתוח, אני רוצה להציע חיבור לחשיבה של דידיאר הוזל Didier Houzel שהינו פסיכואנליטיקאי צרפתי, שהרחיב את המושג של אנזייה אני-עור וכן המעטפת-הנפשית, למעגלים רחבים יותר. הוא כתב על המעטפת המשפחתית, ומה קורה כשהמעטפת המשפחתית נקרעת (כמו במקרים רבים במשפחות המוצא של ילדי הפנימייה). במקרים אלו מתקיימת מעטפת טיפולית רחבה יותר, המורכבת מצוותים רב מקצועיים. ניתן לראות את צוות המטפלות בסטודיו שלנו כמעטפת קהילתית טיפולית. ננסה להבין את האיכויות שלה דרך ניתוח מספר וינייטות שכבר נכתבו: המקרה של ד׳ שניסה תחילה לשמור על פרטיות ובהמשך נפתח ושיתף ביצירותיו את המטפלות, הוינייטה של החולצה שהתלכלכה, המקרה של הילדה שאיבדה כלב ויצרה כלב פונפונים, החזרה של א׳ לסטודיו שבה הוא יצר כלי נשק עם דם, פרובוקציית ״הפועל תל אביב״, הילד ט׳ שתקף מטפלת, ולבסוף הוינייטה של יצירה של פצעים על היד שעוררה דאגה בצוות.
אני מזמינה אתכם לחזור אל אותן וינייטות ולכתוב באופן ספציפי, מה עבר ומה לא עבד בעבודת הצוות שלכם באותם המקרים. נסו לזהות את מאפייני הפעולה המשותפת שהתרחשה בכל אירוע.
אם קיימים אירועים נוספים שממחישים שיתופי פעולה (מוצלחים ולא מוצלחים) אתם מוזמנים לכתוב עליהם.
פתיחה לדיון בנושא המעטפת
