הרס ותוקפנות בסטודיו | עמוד דיון
תקציר
הדיון המורחב
תאור המקרה
הדילמה
מצד אחד נדמה שאת יצר ההרס הזה עלינו לשרוד, נראה כי ליצירת ההרס בחלל יש משמעות עבורו והפסקה מידית של כך עי חוקים נוקשים לא תאפשר לו את ההתנסות הזו בהרחבת הגבולות ובהרס מבלי שהאובייקט יהרס או מבלי שהאובייקט ימחק אותו ואת הרצונות שלו.
מצד שני, בסטודיו יש ילדים נוספים המושפעים מהעשייה שלו בחלל, עלולים ללכת בעקבותיו או להיפגע ממנו. פגיעה בחלל הסטודיו משמעותה פגיעה גם בהם. אם כך, אולי עלינו להיות יותר חד משמעיים בכללים ובחוקיות של הסטודיו. עד כמה עלינו לאפשר ועד כמה עלינו לעצור
הדיון
מתוך קריאת המקרה, ניכר שיש משמעות מאוד גדולה לנוכחות של הילד בסטודיו. הוא מגיע 4 פעמים בשבוע, הוא מעבד אובדן של בית, ונראה שכעת התהליך עבר מדרגה נוספת שבה יוצאת האגרסיה כשהיא חזקה ומבקשת התייחסות (כלומר, לא ניתן להתעלם ממנה). בהשראת המאמר על קורבניות כמצב עצמי, אשר כוללת בתוכה התקפה על האחר, יכול להיות שהתזוזה לכיוון של אגרסיה דווקא מספרת על תזוזה מהמצב של קורבן פסיבי. אולי, דרך תוקפנותו, הוא מבקש את התייחסות הסביבה המטפלת כדי לסייע לו לעבד חלקים מהזכרונות הטראומתים שלו. איני יודעת מה עבר בחייו, ואולי יהיה אפשר לכתוב לנו לפחות משהו בהקשר זה? נראה לי מכאן שחשוב להכיל ולהציב גבולות, ודרך ההתנהגות השומרת שלנו, לומר משהו שיתכתב עם שמירה מפני פגיעה, ושכך אנו שומרים גם עליו.
עוד משהו שיהיה אפשרי לחשוב עליו זה להציע לו דרך באמנות לבטא את הזעם. אולי ביצירת מסכה של מישהו כועס למשל? או להכין חומר גלם לעיסת נייר דרך קריעת עיתונים? או חומרים אחרים שאיתם הילד מחובר?
בר
ביום ראשון הגיעו לסטודיו 12 ילדים. ט' הגיע פעם ראשונה לסטודיו אחרי חופש חנוכה. הוא היה נסער מאוד, ומיד החל להטיח בקבוק פלסטיק בשולחן, לטפס על שולחנות ולהטיז ספריי צבע. הזכרתי לו את כללי הסטודיו והייתי צריכה לקחת ממנו את הגואש כדי שלא יתיז על ילדים. ניסיתי לעבור לעבוד איתו על נייר חום על הרצפה, ולצייר את הגוף שלו. הוא הסכים אך מהר מאוד חזר להשתולל, ואני הזכרתי לו את הכללים והחוקים שלי הסטודיו. הוא כעס ואמר שאם ככה אז הוא הולך. יצאתי אחריו ואמרתי לו שנשמח שיהיה בסטודיו כל עוד נדבר רגע על הכללים. הוא החליט לחזור וניסה בכוח לפתוח את הדלת. ביקשתי ממנו לחכות והוא נשך אותי בכף היד, נתן לי סטריה, הלך להביא מים מהמרזב והחל לשפוך עלי. נכנסתי פנימה במטרה לקחת את המעיל שלו ולשלוח אותו חזרה למשפחתון, הוא התפרץ לסטודיו והסתגר כמעט את כל זמן הסטודיו בחדר על ענבל, בזמן שהוא צורח והיא מחזיקה/מחבקת אותו. שאר הילדים המשיכו לעבוד והיו מאוד סוערים ומודאגים מהצרחות. ברבע שעה האחרונה הוא חזר לחלל המרכזי, וענבל ביקשה שאסיים איתו את העבודה שהתחלנו על קונטור הגוף. הוא בחר בגואש, והחל למרוח את הידיים והרגליים שלו בצבע, תוך כדי מלכלך גם את הבגדים שלי, קצת בכוונה וקצת בטעות. עזרנו לו להתנקות,והוא הלך למשפחתון בבקשות שלא נספר כלום למדרכים שלו.
אני יצאתי באותו היום מהסטודיו מבולבלת ועם רגשות קשים. הרגשתי שה"ההכלה" שאנחנו מבקשות לתת לו באה על חשבון הביטחון האישי שלי וחוסר שמירה עלי כמטפלת.
זוהי לא הפעם הראשונה שט' מכה אותי, ושוב אני נדרשת לאפשר לו ,במקום להציב גבול ברור שהתנהגות שכזו לא מקובלת בסטודיו.
אני מרגישה שברית טיפולית חייבת להגן על המטפל והמטופל, ובטח בחלל כמו הסטודיו, להגן גם על שאר המטופלים. הברית עם ט', נכון לעכשיו, בתחושה שלי לא מגנה עלינו, לא על שאר הילדים ולא עליו.
העליתי זאת גם בישיבת צוות האחרונה, והייתי רוצה לבקש שוב, שנחליט בצוות מה אנחנו עושות במקרה כזה של אלימות. מתוך האירוע הזה אני רוצה שינוסחו כללים ברורים מה עושים במקרים של אלימות בסטודיו
-
x
המקרה הזה העלה אצלי כמה סוגיות.
אחת היא התקשורת בינינו אנשי הצוות תו"כ הפעילות בסטודיו.
במקרה הזה לא תוקשר מעשה האלימות שהתרחש מחוץ לסטודיו בזמן הפעילות. ט. נראה מאוד סוער ולכן לקחתי אותו הצידה להרגע.
אני בעיקר עסוקה סביב איך מתקשרים אחד עם השני. האם אפשר אפילו לאמר בקול רם מעל ראשו של הילד כמו שני הורים המתיעצים אחד עם השני ונותנים לשני הקולות להישמע ואף לחפש בחשיבה משותפת מענה? לשם כך אנחנו הצוות צריכים להרגיש תחושת שייכות, ביטחון, החזקה אחד של השני ויכולת להיות בדעות שונות ביחד לצורך התבוננות, הקשבה וחקירה ובטח לידע ככל הניתן. מניחה שיהיו גם סיטואציות שלא יוכלו להיות מתוקשרות בזמן הארוע אלא רק בדיעבד. ממש כמו במשפחה
מסקנות
מסקנות (כתבה מיכל)
מסקנות
נראה לי מכאן שחשוב להכיל ולהציב גבולות, ודרך ההתנהגות השומרת שלנו,
לומר משהו שיתכתב עם שמירה מפני פגיעה, ושכך אנו שומרים גם עליו.
עוד משהו שיהיה אפשרי לחשוב עליו זה להציע לו דרך באמנות לבטא את הזעם.
אולי ביצירת מסכה של מישהו כועס למשל?
או להכין חומר גלם לעיסת נייר דרך קריעת עיתונים?
או חומרים אחרים שאיתם הילד מחובר?
חני אסיף
בעייני אפשר מאוד להחליט מה אנחנו מאפשרים ומה אנחנו עוצרים. בעייני כל פגיעה באנשי צוות/ ילדים/ עבודות מחייבת עצירה. ולדעתי חובתנו למנוע פגיעה כזו. זה פשוט מצריך קוים מנחים מאוד ברורים לנו.
אני לא מסכימה שלא לאפשר את זה זה לא מתקף. אנחנו *תמיד* יכולות לתקף את הרגש, את החויה, את הרצון של הילד ועדין לא להסכים להתנהגות שלו. זו דיאלקטיקה מורכבת שצריך להחזיק ששניהם יכולים להתקיים. גם הרגש שלו וגם השמירה שלנו, זה לא מנוגד.