אתייחס לסיפור על ר׳ כפי שעמית ורומי הביאו ברגישות כלכך רבה.  אחבר את ההתרחשות לתיאוריה של ויניקוט, כפי שאייגן מתאר בספרו ״העצמי הרגיש״. וויניקוט למעשה מספר על חוויית התמוטטות שחווה התינוק בשלב של התלות המוחלטת באמו. זו חוויה של פגיעה ונזק, שהנפש הקמאית, אינה יכולה להכיל או אפילו לחוות. נותר רק רישום שלה, בד״כ ברמות ראשוניות של חוויה. החוויה שאני חווה נזק, היא חוויה שמשתחזרת בחיים, ובטיפול, יש לה גם ערך להחלמה. אייגן טוען בצדק, שלא ניתן למחוק או לבטל את הנזק שנגרם לאותו אדם, שכן הוא ימשיך לסחוב אותו גם בחייו הבוגרים. לדבריו, אדם כזה משול לאדם שרגל אחת שלו מתקדמת לכיוון של החלמה, ורגל שנייה לכיוון של הרס ונזק. יש כאן מהלך לכיוונים מנוגדים. המטרה של הטיפול, היא לסייע לאדם להיות בתנועה מתמדת בין נזק להחלמה, בין חוויית הכאב לחוויית התיקון. בתיאורים של עמית ורומי, התנועה הזו מאוד נוכחת. בין התקדמות ובין הליכה לאחור, בין משחקיות ובין שחזור. אליבא דה אייגן, זה בדיוק התנועה שיכולה לאפשר חוויה של החלמה. לעזור לאדם לחיות את חייו עם התנועה הזו, מבלי לפחד לפגוש פעם אחר פעם אחר פעם את הנזק, וגם לפגוש פעם אחר פעם את האפשרות לצאת משם כשמישהו מלווה אותנו במסירות, בעינים ובלב פתוח.  

ר’ נוטה לשחזר את סיפור האכזבה. היא מתאמצת מאוד לדייק ומציבה לעצמה יעדים כמעט בלתי אפשריים כך שהאכזבה והכשלון ידועים מראש. בדרך כלל זה מתבטא בעיקר כשהיא יוצרת ולא יוצא לה בדיוק כמו שהיא התכוונה, או שהיא לא מוצאת את החומר שהיא צריכה, היא עשויה להגיד “למה דווקא לי אין? למה לא יוצא לי?”. השחזור הזה כל כך חזק עד שאפילו כשבאופן מודע היא נוקטת באמצעי זהירות על מנת לא להתאכזב (למשל כשלבשה סינר על מנת לא ללכלך את החולצה החדשה), היא בכל זאת התאכזבה (התלכלכה). באותו יום בסטודיו התאפשר לה משהו אחר, היא היתה תקשורתית, משחקית, משוחררת, חברותית, מצחיקה ואהודה. אחת היצירות היתה חולצה ישנה שעליה היא השפריצה גואש נוזלי וביקשה מאיתנו בתורות להחזיק נוצה או עלים על החולצה בזמן שהיא משפריצה על מנת שתתקבל הצורה שלהם (וגם קצת על מנת ללכלך אותנו, או לראות שאנחנו מוכנים להתלכלך בשבילה). כולנו עזרנו לה ולבסוף כשראתה שדוגמת העלה והנוצה לא יצאה ברורה כפי שקיוותה היא התאכזבה מעט ואז אמרה שבכל זאת יצא יפה. בדרך כלל היא מתקשה לעצור, לסדר ולצאת מהסטודיו בזמן. גם הפעם התקשתה בכך עד שאמרתי לה, בואי, נסדר ביחד, והיא מיד נענתה. היה מפגש מאוד מיוחד, מרגש ויוצא דופן איתה, אני חושבת שכולנו הרגשנו ככה. את החולצה שיצרה ביקשה לזרוק לפח, התעקשתי לשמור והיא הסכימה. כשסיימה לסדר והורידה את הסינר, היא גילתה שהתלכלכה. זה היה ממש כמו סטירה שברגע החזירה אותה למציאות והיא הגיבה בכעס, בכאב ובעלבון. היא צעקה ובכתה ויצאה החוצה בסערה. יצאתי אחריה. היא צעקה שהיא חושבת שהיא לא תחזור לסטודיו יותר, למה תמיד זה קורה לה? למה דווקא לה? למה דווקא החולצה החדשה? סיפרה על כך שאמא שלה קנתה לה את החולצה, שהיא עובדת כל כך קשה בשביל לקנות דברים ור’ ככה הורסת אותם. אמרתי שזה נשמע שהיא מרגישה המון אשמה ופחד לאכזב. היא הנהנה ובכתה יותר בשקט. הנחתי יד על הכתף שלה ולאט לאט היא התקרבה לחיבוק. הרגשתי את העצב שלה וגם אני הייתי עצובה. אמרתי לה שהיה מפגש מאוד מיוחד איתה ושאני מבינה כמה עצוב ומאכזב לסיים אותו ככה. אני מסכימה עם עמית שהשינוי והשחרור שלה בסטודיו, החיבור למקום שמח וחברותי, הדגיש את הקשיים שהיא חווה בחוץ ואיפשר לה לבטא גם את הצד הכואב והפצוע בצורה חשופה ואותנטית.

הייתי רוצה להגיב לסוג השני של “הסוד” שמיכל מעלה כאן לעניין החיפוש העצמי: ארצה להביא דוגמא מר’ שהגיעה לסטודיו ביום ראשון האחרון. זה היה יום ראשון מאוד יוצא דופן שבו הגיעו שני ילדים. לרוב ר’ סובלת מכך שישנם משתתפים רבים בסטודיו, סובלת מהרעש, קשה לה שלפעמים ילדים מסויימים מכבים את האור, לעיתים נגררת לעימותים עם ילדים בתוך הסטודיו. מתוך שיחה עם הורה המשפחתון שלה הבנו שר’ די בודדה במשפחתון שלה ובכלל. לרוב כאשר ר’ יוצרת היא עושה דברים מאוד נעימים לעין ומדוייקים למשל: הדבקה של גזירות ממגזינים על קנווס, ציורים למינהם, בנייה לגובה. תמיד היצירות אסתטיות והיא זוכה לתגובות נעימות ומחזקות מהצוות. ביום ראשון עבדה בצורה אחרת כנראה מכיוון שהייתה רק עם עוד ילד אחד בסטודיו והרגישה שיש לה הרבה מקום להביע את עצמה. היא עבדה בצורה אינטואיטיבית, בודקת חומרים שונים, משפריצה בגואש, עובדת עם חומרי טבע תחושתיים. בנוסף היא הזמינה את כול חברי הצוות אחד אחד לבוא להשתתף איתה בזמן שהיא יוצרת, בזמן הזה היא השפריצה לנו על הידיים עם הגואש בצורה שבודקת גבולות, מתנסה במשהו חדש מבחינתה אבל לא בצורה פוגעת (לא על הבגדים, נשארה בתחום כף היד). לאחר הסבב של הצוות אף הזמינה את הילד הנוסף שהגיע לסטודיו לבוא ולהתנסות איתה. זה מאוד הפתיע את כולנו, ממש ניתנה לה הזדמנות לחוויה אחרת באותו יום. היא הייתה מאוד נוכחת ומעיזה, הרגשתי שהיא ממש בודקת ומגלה חלקים חדשים בתוכה שלא העיזה להביא עד אותו רגע. בסיום המפגש ר’ גילתה שהחולצה שלה התלכלכה ולקחה את זה מאוד קשה היא החלה לבכות ורומי יצאה בעקבותיה החוצה. היא סיפרה שזאת חולצה שאמא שלה קנתה והיא עובדת מאוד קשה בשביל לקנות לה דברים. היא בכתה מול רומי ואף הרשתה לרומי לחבק אותה (רומי מוזמנת לדייק אותי) והתחושה הייתה שלאחר שנפתחה בפנינו היא גם יכלה לגעת בכאב שלה ולפרוק תסכול ובכי ולקבל חיבוק בחזרה ואהבה. אנחנו יודעים שאבא של ר’ לא נוכח בחייה ואמא שלה ברחה ממנו כשהייתה תינוקת. היא גדלה בכפר ערבי, בת לאבא מוסלמי ואמא יהודיה. הורה המשפחתון שלה שיתף אותנו שפעם אחת שנסעה לבקר את האם היא לא החזירה אותה לכפר הילדים והם היו צריכים להפעיל את הרשויות ולאחר 3 שבועות היא שבה לכפר. כיום היא פוגשת את אמה לביקורים בלבד בפנימייה עצמה.

נראה שאכן ד׳ משתף אתכן ללא מילים בתכנים הקשים דרך היצירה. פעולת ההרס – לא לשם בנייה חדשה, אלא פשוט לשם הפירוק עצמו, אולי פורקן של רגשות ומתח (רגשות שכרמית חשה אותם בעת העדות שלה), בנוכחות האחר, מאפשרת הנכחה ותקשורת בו זמנית של חומרים קשים, ויחד עם זאת, לא להיות לבד עמם. ההשלכה של היצירה (שלדבריו אינה ״יצירה״) יכולה להיות השעיר לעזאזל או הטליסמא לפי שבריאן. אני יכולה לדמיין אותו בחדר הקטן משליך את היצירה ללא העדות שלכן. הבקשה שלו לצאת מהסטודיו אולי קשורה לאירוע הזה. כמו חוויה בלתי נסבלת, שאי אפשר להישאר עמה, ושאולי כתלי הסטודיו לא מכילים אותה? אני לא כותבת את זה בביקורתיות בכלל, אלא דווקא ממקום שאולי האקטינג אאוט הזה, מתקשר לנו משהו על החוויה של ד׳. משהו בלתי נסבל, צריך בחוויה שלו להרוס/להשמיד/לזרוק לזבל/להדיר את האחר/לפלוט החוצה/להפלט החוצה. החוויה שלך כרמית חשובה לאין שיעור משום שאלו הרגשות שאולי ד׳ לא יכול היה לחוות.