ההתפתחות הגדולה שאני רואה בהתנהגותו של ד’ זה בבחירה שלו להתמודד עם תכנים קשים ומורכבים במרכז הסטודיו בנוכחות המטפלות – כפי שאפשר לראות בתיאור המקרה שהוספתי : כעס מוציאים על הבובה. 
המפגש עם ד’ היה קשה והוא הוציא כעס רב עלי ועל היצירה, שלבסוף זרק. הפעולות האגרסיביות שלו העלו בי רגשות רבים וקשים גם כן. ה”סוד” הוא עדיין סמוי אך יש משהו בבחירה שלו המבקש לחלוק אתנו אותו, שנעזור לו ע”י עדות שקטה לשאת את העול.

נראה שד׳ עבר איזושהי טרנספורמציה ממקום של שמירה אדוקה על כך שהמשחק שלו לא יתגלה לעיניכם (הגב שלו שימש כמחיצה או חיץ), למקום שבו הוא מתקשר יותר. אני חושבת על שימת הגבול שלו שאתם כצוות כיבדתם, ושאולי ההקשבה האמפתית לצורך בפרטיות, הניבה שינוי בעמדה שלו. העמדה השתנתה מהקונקרטי לסימבולי. ואפשר היה לשחק עם ההיבטים של המרחק והקירבה.

העבודה של הצוות בעיבוד והבנה של הפעולות של משתתפים בסטודיו משמעותית ומשפיע על תהליכי היצירה. כך יכולה להיווצר דינמיקה חדשה, באמצעות משחק שנמתקיים לפי הקצב ובשליטה של הילד שמביאה להתקרבות ובניה של אמון – כפי שבא לידי ביטוי בויניאטה  “בקצב שלי”
ד’ היה מרוחק ומסוגר, מאפשר לצוות לתת לו חומרים, אך תוקף כאשר ניסו להתקרב או להתיחס.
כשהצוות עשה עבודה על התוקפנות שהתעוררה בהם לנוכח הדחיה של ד’ היה ניתן להיות עם ד’ בעמדה יותר משחקית ואמפתית שאיפשרה לקשר להתפתח